חרטה בארטה

הרמטכ"ל דן חלוץ כבר רשם לעצמו בעבר אמירה בעייתית כשהתייחס להפצצת אזרחים. אין טעם לחזור עליה כאן; מי שלא שמע אותה יחיה טוב יותר בלעדיה, ומי ששמע לא יקרא אותה בחסותנו שוב.

אבל אמש, בראיון שנתן לאילנה דיין במהדורת המלחמה של עובדה, רשם לזכותו חלוץ שיא תקשורתי חדש, מטבע לשון רענן להיזכר על פיו. באחת הפעמים הבודדות בראיון בה העזה דיין לצאת מעור הישראלית המודאגת ולתקוף את חלוץ בשאלה עבת בשר, היא שאלה אותו איך הוא ירגיש כשועדות חקירה יבדקו את פשעי צה"ל בדרום לבנון ויירטו לכיוונו את מטח האשמות. חלוץ ענה לה בזחיחות מבחילה: "I don’t care. I really don’t care".

שבועות שדן חלוץ עסוק בלשגר פצצות קטלניות אנה ואנה, אז אולי הגיע הזמן שמישהו ישגר ניוז פלאש קטן לכייוונו: נכון, הגיעה שעת הכושר שלך, זמנך להתחמש ולהפגין מקצועיות בתורת ההרג בה התמקצעת כל חייך הבוגרים. יתכן והיו ימים, אולי אפילו חודשים, בהם חששת שכהונתך כרמטכ"ל תחלוף בשקט, שלא תנתן לך ההזדמנות לזקוף לזכותך מערכת ישראלית-ערבית עקובה מדם. אולי בגלל זה ועדות חקירה מעוררות אצלך תגובות מבטלות.

אלא שמרוב התרגשות וששון שכחת לעמוד על הבדל בודד: לאחרים כן איכפת. ואותם אחרים, אזרחי המדינה שאתה עושה כל שביכלותך להגן עליה, לא קנו את ההצגה הבטוחה והבטחונית שנתת אמש. הפיאסקו שלך מעלה ברובנו תחושה קשה של מצוקה. איש לא חושד בך שאתה משקר, להפך. ברור שמבחינתך כל מילה היא אמת צרופה. כשאתה אומר שלא איכפת לך, האמת היא בדיוק כזאת - פשוט לא איכפת לך.

הפורטרט האישי שהציג אמש חלוץ הוא של אדם שחרטה היא השחתה של זמן יקר עבורו, זמן שיש לנצל למטרות נוחות יותר כמו מיגור הטרור, נושא עליו דיבר עם דיין ללא הרף. אלא שבסיומו של הראיון היחידי שהעניק הרמטכ"ל לתקשורת הישראלית נותר "מיגור הטרור" צמד מילים רדוד ופלקטי, ריק ממשמעות. דיין, בדרכה, ניסתה להבין. היא מבקשת מחלוץ לספר לה מה כבר השגנו במלחמה הזאת, מנסה להרכיב רשימת מכולת של המטרות שאותן הצלחנו להשמיד. חלוץ משיב לה במשפטים כמו "ישראל לא תחיה תחת אילוצים הפוגעים ביכולתה לקבל החלטות" ומדבר על "ההרתעה הישראלית". כשדיין מנסה להבין לאן חותרת ההרתעה הישראלית, ממה היא מורכבת ומה המחיר שהיא גובה, עונה לה חלוץ בפשטות וללא היסוס "הרתעה היא מושג רחב". הדיון בשאלה מסתיים שם.

חלוץ לא עונה על שאלות שלא נוח לו לענות עליהן. הוא מתחמק בקלות משאלות שאין לו תשובה עליהן, בדיוק כפי שיתחמק בבוא היום מאחריות למעשיו. קומבינת ההתחמקות נוחה לכולם – דיין מצידה אינה מקשה בשאלות או ממתינה לתשובות נחרצות וכך מתנהל הראיון, עד שהוא מגיע לסיומו נטול האמירה. כשחלקים מהכתבה מצונזרים ו"ביפ" צורמני משתלט על המסך מבין הצופה ששוב יאלץ להסתפק במנת אינפורמציה סלקיטיבית, חלקית. ממש כפי שהיה נהוג בסיקור עיתונאי לפני עשרות שנים בעת "מלחמות ישראל הקלאסיות" כפי שחלוץ מכנה אותן. אולי כאן טמונה האמירה האבודה: דן חלוץ מגדיר מחדש את המושג "קלאסיקה מודרנית".

זה חייב להפסק. מישהו חייב לתת פה דין. אבל בשביל שזה יקרה, מישהו חייב לבקש קודם דין. חלוץ, כמייצג של הצבא, אמור לספק לעם שלו תשובות. דיין, כמייצגת של התקשורת, עיתונאית בכירה והיחידה שקיבלה רבע שעה מזמנו של הרמטכ"ל, אמורה להעמיד בפניו שאלות נוקבות ולא לשים את ההתלכדות הלאומית והעזרה לתושבי הצפון בראש סדר יומה.

שניהם חייבים להבין שהעמימות שהפכה פה לסטנדרט לא אוכלת יותר; הרקטות הורסות את צפון המדינה, הפצצות חורכות את אדמת דרום לבנון וקורבנות משני הצדדים ממשיכים להערם. איש לא מבין למה ואיש לא יודע אם היה אפשר לנהוג בסיטואציה הזאת אחרת.

ברגע מיקי חיימוביצ'י, או אולי דנה וייסי, שואלת דיין את חלוץ מתי היתה הפעם האחרונה בה ישן לילה שלם. חלוץ מתוודה בפניה שלאחרונה, בהוראת רופאיו, נאלץ להקדיש לילה למנוחה לאחר שלקה בהרעלת קיבה. דיין מנסה להתעמק בעניין, להבין מה עובר על גנרל המושבת בניגוד לרצונו בשעת חרום, אבל חלוץ, כהרגלו, לא מאפשר לה לחדור לבונקר האטום שהוא האישיות שלו. "משהו שמתלבש על כל יהודי תפס גם אותי" הוא אומר לה ובאותה נשימה ממשיך להבטיח שצה"ל יגיע לכל מקום ובכל עת אם רק יבקשו ממנו. דקות של ראיון עוברות ואף אחד מהצדדים איננו מיתייחס למחיר האנושי שגובה המלחמה, לשכול, לגדודי הפליטים ולאלף ההרוגים הלבנוניים. המסקנה מהראיון של דיין ברורה כמעט כמו מטרה בבינת ג'בל: כל עוד הפצצה לא מתלבשת על יהודי, אין שום סיבה לא להטיל אותה.