ליידיז וג'נטלמן...סקייטבורד פי. זה השם שבחר לעצמו האיש שאחראי על העברת ההיפ הופ לאלף השלישי וביתר שאת, לחיקו המתגמל של המיינסטרים, כשהוא משיק אלבום סולו ראשון. פארל וויליאמס הוא הצד המוחצן, הממזר, המזמר והחתיכי של הנפטונז, צמד המפיקים המשפיע ביותר של השנים האחרונות. מפוסט עידן מסיבות פאף דאדי ועד שקנייה הגיע עם תיק לואי ויטון על הגב, הנפטונז מלכו בכיפת המצעדים, הן של ההיפ הופ, הפופ ולעיתים ממש מחורעות, גם ברוק.
כולם רצו מהבלינג בלינג הזה והסינתזה בין שניהם התגלתה כמשהו שלא ניתן לעמוד בפניו. הדבר הראשון שמפניק את האוזניים הוא הגרוב; אחר כך מרגישים את ויברציית האפלה הסקסית הזאת, ממנה הוא מגיח, הגיטרות שלא מרחמות על מכשירי האפקטים וכמובן, סימן הזיהוי מספר 1 שלהם, ההוקים - פזמונים קליטים - בקול הפלסט המפורסם ביותר בעולם, דהיום. כולם רצו ועדיין רוצים את חתימת הקול הזו אצלם בכיס, או כפי ג'יי זי היטיב להגדיר באחד השירים הטובים שלהם אי פעם: "Get You Bling Like The Neptunes Sound".
בהנחה שהכל עובד טיל, עדיין לא ברור מה בער לפארל להשאיר מחוץ לאולפן את תרומתו המכרעת של צ'אד הוגו ולהוציא אלבום עם 15 שירים, שכולם נכתבו, נוגנו והופקו על ידו. אגו (סופר-אגו במקרה של פי), נדמה כתשובה היחידה. מה שמפתיע, הוא עד כמה מורגש החיסרון של צ'אד הוגו. על פניו, כל המרכיבים החיוניים כאן: הגרוב, ההוקים, האורחים - כל מי שחייב את הקריירה או חידוש הקריירה שלו לנפטונז - העטיפה הסופר קולית וכמובן פארל. יותר מדי פארל. סליחה, סקייטבורד פי. אין מה לומר, שם חזק. האלבום לא כל כך. הסימנים הופיעו כבר בדחיות האינסופיות של האלבום, אשר שני הסינגלים המובילים שלו יצאו בהתאמה, לפני שנה וחצי שנה.
יש לי כסף יש לי
הבעיה המרכזית ניצבת בניסיון של פארל לעבור מהטייטל מפיק/זמר, לעמדת ראפר מן המניין, בדומה לקנייה ווסט. הטרנד הזה התחיל אמנם הרבה לפני קנייה (אריק סרמון, ג'יי דילה ז"ל ואחרים), אולם נדמה כי המקרה של האחרון נותן לגיטימציה יתרה ומתירנית, לכל מפיק שדפק מיליונים בהפקת ביטים והלחנת מנגינה שלא עוזבת אותך לעולם, לנסות את כוחו בפלואו. קנייה, למרות הזעה יתרה, הצליח לאחר מאמצים כבירים לשכנע גם את אחרון הטהרנים כי הוא אמ.סי, המשתפר משמיעה לשמיעה; פארל היה ונותר אחלה זמר, באמת אחלה, אבל מתגלה ב-"In My Mind" כאמ.סי איום. איום ונורא (וגם זה נכתב מתוך ריספקט לבנאדם ובעיקר לקורפוס המוזיקלי שלו).
הפלואו עוד איכשהו עובד בלהיט הענתיקה, אשר למרבית הפליאה עוד פותח את האלבום, "Can I Have It Like That", אבל בשאר השירים שסקייטבורד פי מנסה לעשות ראפ, הוא אפילו לא מתקרב לרמה של מאסטר פי, כשבמקום ה-"אההההההה" שובה הלב של המאסטר, הוא מקנח ב"יזזזזזררר" די מעצבן. וזה מעצבן. כמו ב-"How Does It Feel", בו פארל נשמע כאילו הוא מנסה להדביק את רכבת הגרוב של הביט עם סקייטבורד בזמן שעוד איזה שרלילה לוחשת שם "You're a Rapping Ass Nigga". כן בטח.
הכינוי הזה אולי לא פוגע בפלואו, אבל מתאר היטב את התכנים בהם פארל בחר להתעסק. מי שהציג בפרויקט "N.E.R.D" אתוס פסיכדלי-חללי, כאילו היה דאגלס אדאמס עם פרצוף יפה ומכנסי סקייטרים, שתמיד ליהטט על גבול הקוהרנטיות במסגרת הלייבל שלו "סטאר טראק", מתגלה כאן כ-"פאף דאדי, הדור הבא" מינוס החלוק, הקיסם וכוס החלב. "הניגר שחותם על צ'קים של מיליון דולר כשהוא לבוש בפיג'מה", "הפרצוף שכל הדוגמניות רוצות לזיין", "שני בתים אחד, במיאמי ואחד באטלנטה" וכהנה וכהנה פנינים לשוניות, המתאימות יותר לראפר מתלהב שהרגע קנה את השרשרת הראשונה שלו, מאשר לאחד המפיקים היותר קולים שיש כיום. למעט שיר אחד, שאמור לנסוך מוטיבציה באיש מהישוב שרוצה להיות פארל כשיהיה גדול, שאר השירים חגים כזבובונים קלי משקל סביב אותם נושאים מעלי צחנה "אני עשיר, יש לי כסף, יש לי הרבה כסף, אני יכול לזיין מי שאני רוצה, דוגמניות, יש לי כסף, אמרתי לך כבר כמה כסף יש לי".
איפה מחלקת התוכן?
התכנים האלו אולי מתבקשים בהתאם לרשימת האורחים הסופר-קומרשל שמתייצבים באלבום הזה. כולם חייבים לפארל. אלו מביניהם שעדיין רעבים - Slim Thug (אחת מנקודות האור הבודדות באלבום) ו-Pusha T מהצמד המעולה "קליפס" - באו לתת עבודה ולהשאיר משהו אחריהם. השאר, רק באו לדפוק כרטיס וללכת. נלי עוד יוצא מכל העניין הזה בסדר, אך אחד הדברים שבגללם "In My Mind" ייזכר לדיראון עולם, הוא הבית המעפן הראשון שג'יי זי הוציא. לא יאומן אבל בסוף זה קרה. שלא כמו לודקריס, נשיא דף ג'אם נופל פה בענק בשיר הנורא והאיום "Young Girl", שגם הוא, לעומת השיר המשותף עם קנייה ווסט, עוד יכול להיחשב כמאסטרפיס. "Number 1" מפגיש את שני הטיטנים כשכל אחד מהם נשמע יותר מפוחד מהשני. קנייה נותן חיזוקים כמו מדריכת אירובי ופארל תקוע איפשהו בפאזת "אוף דה וול" של מייקל ג'קסון מ-79'. מגעיל, אבל להיט על בטוח. השיר עם סנופ לא מדגדג את הרמות אליהן הגיעו השניים ב-"Beautiful" וכמובן ב- "Drop It Like It's Hot" אשר שורה ממנו דגומה לתוך השיר הטוב בתקליט.
כמעט ושכחנו שמדובר בחצי מהנפטונז, אבל אז מגיע "Raspy Shit" אחד משני השירים היחידים שאשכרה נשמעים חדשים ומציגים משהו אחר מפארל, הן בביט והן בהגשה. השיר הזה והשיר המסיים "Show You How To Hustle" שווים לבדם את יציאת האלבום היהיר הזה. דווקא הצד האר 'נ' בי של פארל יוצא סביר למרות שמעציב לגלות, שמי שמחזיק מעצמו כנביא האפרודיזיות למין הנשי, נדרש עדיין לטריקים הישנים של מרווין גיי על מנת לומר את אותו הדבר (רק פחות טוב) ב-"Take It Off", השיר הטוב מבין הבלדות ב-"In My Mind".
סקייטבורד פי יצר כאן אלבום שאמנם מופק לעילא ולעילא, אך בדומה לאחרון של "בלאק אייד פיז", מרוב התמקצעות, דיוק והתכוונות שכולה למכור כמה שיותר תקליטים, אין באמת תוכן ממשי בין השירים. והוא ימכור. יססססררר. בסופו של דבר, מעבר לדיון על פארל, ומה יש ב"In My Mind", מורגש הרבה יותר מה אין בו כשמי שיוצא תותח מהאלבום הזה, הוא דווקא מי שנעדר ממנו.