וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"מלאך האבן", מרגרט לורנס

7.8.2006 / 13:31

זכרונותיה של אשת חברה דעתנית, שנחלקים איתנו באיטיות. "מלאך האבן" של מרגרט לורנס

מעל לעיירה, על רכס הגבעה, עמדה מלאך האבן אז. אני תמהה אם היא עוד עומדת שם, לזכר האישה שנפחה את נשמתה הרפה כשהופחה בי נשמתי העקשנית שלי, המלאך של אמי שקנה אבי בגאווה להיות ציוּן לעצמותיה וזיכרון לשושלתו, כך דימה בנפשו, לעולם ולעולמי עולמים.

קיץ וחורף השקיפה על העיירה בעיניים לא רואות. כפול היה עוורונה – לא זו בלבד שהייתה אבן, אלא שלא ניחנה אפילו במראית עין של ראִייה. הפַסל, יהא מי שהיה, הניח את גלגלי עיניה חלקים. מוזר היה בעיניי שהיא עומדת מעל לעיירה, ומַפנה אותנו כולנו כלפי שמַים בלי לדעת כלל מי אנחנו. אבל צעירה הייתי אז מלדעת לְמה נועדה, אף על פי שאבי סיפר לי פעמים רבות שהובאה מאיטליה במחיר נורא והיא של שיִש לבן טהור. היום נראֶה לי שבוודאי פיסלו אותה בשמש הרחוקה ההיא חָרָשי אבן מצאצאיו הציניים של בֶּרְניני, שפיסלו כמוה לעשרות, וכיוונו בדייקנות מעוררת התפעלות לצורכיהם של פרחי פרעונים בארץ פראית שוממה.

בחורף צוּלקוּ כנפיה משלג, ובקיץ מֵאבק מנוּשב. לא יחידה הייתה בבית הקברות של מָנָוָקָה, אבל היא הייתה הראשונה, והגדולה שבהם, ובוודאי היקרה מכולם. האחרים, ככל הזכור לי, היו מגזע פחוּת כולו, מלאכים קטנים, כרובים משורבבי שׂפתי אבן פעורות, אחד מחזיק ביד מורמת לב של אבן, אחד פורט בשקט נצחי על נבל קטן בלי מיתרים, ועוד אחד מורה במבט אשמָאִי משולהב על כתובת. אני זוכרת את הכתובת הזאת כי היינו צוחקים למראיה כשהוצבה המצבה שם.


סוף לעמל מרגיז
נוחי בשלום
רֵגינה וִיז
1886

עד כאן על רֵגינה, העלובה העצובה, שנשכחה בינתיים במָנָוָקָה – כשם שאני, הָגָר, בוודאי שכוּחה עכשיו. ואף על פי כן אמר לי לבי תמיד שרק בה עצמה האשם, כי הייתה ברייה חלשה, חסרת תעוזה, תפלה כמו קוביות ביצים, ושנה אחר שנה בלי הפוגה טיפלה במסירות של קדושה מעונה באֵם כפוּית טובה שקוֹלה כקול שועל. כשמתה רֵגינה, מאיזו הפרעה עלוּמה של עלמוֹת, קמה הגברת הזקנה המגוּנה מסדינים שריחם ריח מחלה, וחייתה, לרוב ייאושם של בניה הנשואים, עוד עשר שנים תמימות. על נשמתה שלה אין צורך לומר ימציא לה האל מנוחה, כי בוודאי היא צוחקת לה להכעיס בגיהנום, בזמן שרֵגינה הבתולית נאנחת בגן עדן.

בקיץ היה בית הקברות עתיר וסמיך כמו שירוֹב מבּוֹשׂם בית לוויות של אַדמוֹניות שתולות, שצבעיהן אדום כהה וּוְרוד טפּיטים, והתפרחות הגנדרניות שלהן תלויות בכבדוּת העופרת, כבדוֹת מכוחם של גבעוליהן הקלים, רכונות מכּוֹבדן שלהן ומכּוֹבד הגשם, רחוּשות נמלים יומרניות שמשוטטות להן בנחת בעתרת הדוּרה זו של עלי כותרת, כאילו לכך נולדו.

הייתי מתהלכת שם לעתים קרובות כשהייתי ילדה. בימים ההם לא היו הרבה מקומות לשוטט בהם ולשמור הופעה מהוגנת, בשבילים שמגפיים לבנים של עור גדי, וחצאיות מרוּוחות, לא נקרעו שם בסרפדים ולא נפרעו עד רישול לא יאה. כמה להוטה הייתי להיות נקייה ומסודרת, הרי לא נוצרו החיים, כך שיערתי לי, אלא כדי לשיר שיר הלל לסדר ולניקיון, כמו פּיפּה המגונדרת כשהיא עוברת. אבל מבעד לשטף החם של רוח זלזלנית שמטלטלת את האלון הננס ואת העשב השוטה, המסיגים את גבול משכנות המתים המטופחים בקפידה, היה עולה לפעמים לרגע ריח בכוֹרי האביב. חזקי שורשים היו פרחי הבר הצעקניים האלה, ואף על פי שנהדפו בפאת בית הקברות, וקרובים אוהבים תלשו אותם בנחישותם לשמור חלקות קבר נקיות ותרבותיות בעליל, היה אדם שמתהלך שם קולט לרגע קל את הריח המוּשְׂקי הקלוש, המתובל בריח עפר, של דברים שגדֵלים לא מטופחים, וכך גדלו תמיד, עוד לפני האדמוֹניות ההדורות והמלאכים צפוּדי הכנפיים, בזמן שעל הכּפים תלולי החזית של ערבת העשב התהלכו בני קְרִי בלבד בפנים חתומות ובשׂער משוח.

שפעה פרועה של זכרונות מתדפקת בי. לא לעתים קרובות אני מרשה זאת לעצמי, ועל כל פנים לא לעתים קרובות מאוד. יש שיאמרו לך שהזקנים חיים בעבר – דברי הבל. כל יום, שהוא חסר ערך כל כך בעצם, נעשֶה לי יקר המציאוּת בזמן האחרון. יכולתי לשים אותו באגרטל ולהתפעל ממנו, כמו למראה השינָנים הראשונים, שהיינו שוכחים את העִשׂבּיוּת השוטה שבהם ומתמלאים פליאה שהם פה כל עיקר. אבל אדם מכסה את רגשותיו, בדרך כלל, למען אנשים כמו מארְווין, המוצא לו נחמה משום מה בסרט על נשים זקנות שניזונות כארנבונים צייתנים בעלי החסה של זמנים אחרים, של מנהגים אחרים. כמה לא הוגנת אני. ולמה לא, בעצם? להתלונן בקטנוּניוּת ככה – זו הנאתי האחת, זו וגם הסיגריות, הֶרגל שקניתי לי רק לפני עשר שנים, מתוך השעמום. מארְווין סבור שחרפה היא לי שאני מעשנת, בגילי, כשאני בת תשעים. משהו מעיק נראֶה לו במראיה של הָגָר שיפְּלי, שרצה המקרה הבּיש והיא אמו, כשהיא מחזיקה במשובה חוצפנית גליל לבן קטן, בוער, בין אצבעות מוכות שיגרון. עכשיו אני מדליקה אחת מן הסיגריות שלי ומתהלכת מתוך הלמוּת רגליים בחדרי, וזוכרת בשצף קצף, בלי כל סיבה חוץ מעצם הדבר שנתפסתי לזה. אבל עליי להיזהר שלא לדבר בקול רם, שאם לא כן יסתכל מארווין בדוֹריס, ודוֹריס תחזיר מבט רב משמעות למארווין, ואחד מהם יאמר: "זה אחד הימים האלה של אימא." שידברו להם. מה אכפת לי עכשיו מה בני אדם אומרים? זמן רב מדי היה אכפת לי.

הוֹי, הגברים האבודים שלי. לא, על זה אני לא רוצה לחשוב. איזו השפּלה היא לי שדו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully