על גבול הצפו?ן

"כשאתה כאן
אני מקיאה את כל מה שבלעתי
אתה אוהב אותי נקיה
אתה אף פעם לא אומר מאיפה באת
אני גם לא שואלת אותך"


אין צורך להידרש לרובד המטאפורי הפשוט ב"כשאתה כאן", הסינגל הראשון והמלנכולי מאלבומה המתקרב של נינט טייב, אותו כתב אביב גפן. מאות מעריצות בפורומים שבישראל הווירטואלית עושות את זה בשבילנו. הרי גפן פורק את "מקיאה את כל מה שבלעתי" כשהבוץ על הדיאטה של נינט עוד לא יבש. גפן לא משחק באש, הוא רק עושה פעלולים עם הזיפו – כל כך קל, ועם זאת כה קונטרוברסלי. 'מקיאה': ילדות בנות 12 מקיימות דיונים, ברגעים אלו ממש, על הדרך בה המשפט הזה משפיע על עקומת המשקל של חברותיהן בנות ה-7. 'בלעתי': ילדים בני 12, לעומת הקולגות המודעות-חברתית שלהם, מקיימים דיונים, ברגעים אלו ממש, על הדרך בה המשפט הזה משפיע על עקמת הפין שלהם.

אבל זה, כאמור, הרמנויטיקה למתחילים, ואביב גפן אינו פרובוקטור בשקל. איפכא מסתברא; כבר כשחזה את מזג האוויר בשיר "עכשיו מעונן", היינו צריכים לגלות את היכולות הנסתרות שלו. לגפן, לבד מכישורי ההלחנה יקרי-הפז, יש סגולות של נביא אמת. כזה, שפריקת חזיונות הזעם והתוכחה שלו אינם יכולים לעבור בסך ללא התייחסות מצד מדורי מגידי העתידות בעיתוני היום-יום, שסובלים בשנים האחרונות מהתדרדרות ניכרת באיכות המוצר. לא בכדי הוא כתב את "עורי עור" רגע לפני האינתיפאדה השנייה, שלא לדבר על "בוקר טוב איראן". גם עכשיו, כמו רון לשם ו"אם יש גן עדן", וכמו חיה פצועה, הסינגל החדש של נינט טייב "כשאתה כאן", השתולל על העולם בדיוק ביום בו החלה מלחמת לבנון-ישראל.

"כשאתה כאן
מנקה את הבוץ שיבש עלי
אתה אוהב אותי נקיה
אתה אף פעם לא אומר מאיפה באת
אני גם לא שואלת אותך"

"נינט עפ"י גפן, רפרודוקציה בשחור-לבן"; מיהי נינט כפי שגפן רואה אותה? האם מערכת היחסים אותה הוא חורז בפיה היא מערכת היחסים ביניהם? או שמא הקשר הנרקם בינה ובין יהודה הלוי? ואולי זו מערכת יחסים אחרת, גדולה יותר מאיתנו ומכם?

24 שנים אחרי, אריאל שרון במחלקה שיקומית, וגם ההיסטוריה, רבותי, עושה מאמצים לחזור. "כשאתה כאן" לוחשת נינט, ללא אקספוזיציה אינסטרומנטלית, אלא בד בבד עם זמזום הכינורות, "מנקה את הבוץ שיבש עלי". הלחימה בצפון עוד לא נסתיימה, לא ברור אם כבר החלה אז – ועל דפיו של אביב גפן מתחממת הגזרה. לא קשה לראות איך נינט היא הרהור רפלקסיבי של מדינת ישראל, או לכל הפחות התבוננות סובייקטיבית במראה: כמו שישראל מצטיירת לעצמה, גם היא מאמי לאומית, מיזוג שחרחר-שיער ובהיר עור של מזרח ומערב; כמו ישראל, גם היא כוכבת אינסטנט, שנאבקת על תהילה כשלא ברור אם זו מגיעה לה. כמו ישראל, גם היא משתוללת כמו חיה פצועה.

אם כך, הבוץ הלבנוני מתקשה ונסדק על פניה של המדינה הקטנה עם השפם, מדגדג לה בקצוות וגורם לה להתעטש. "פתאום שמעתי בום גדול", יסכם גפן בראיון ב"7 לילות", "אבל זה היה רק אפצ'י", תרגיע אותו נינט, ותחייך.

נינט מנקה את הבוץ. נינט, השם החתרני ביותר לכוכבת פופ מאז ריימונד אבקסיס, נקשרת אוטומטית לניקיון, כמעט כמו הסטריאוטיפ הז'קליני או דמות ה'קלרה' במערכונים של חנה לסלאו בימים שעוד הייתה לובשת פפיוני ענק על הראש, והמדינה הייתה מרוצה, כי זו סאטירה. אבל הדמות המזרחית שרוקם גפן לא רק מנקה, אלא מטאטאת את השאריות מעל פרצופה של המדינה; חוש הריח החברתי המפותח שיש לכל ישראלי מעלה באפו את הסלוגן המוצלח בתולדות ישראל, 'תמיד דופקים את השחורים'.

האם זו מחאה דקה על המשפחות קשות היום הנותרות בלית ברירה במקלטים בצפון? או אולי התרסה נגד מחדל מיעוט-המקלטים בישובים של ערביי ישראל? כך או כך, מערכת היחסים הפועמת בשיר היא רחבה יותר: הוא לא אומר, היא לא שואלת, הוא רק אוהב אותה נקייה. הדמות בשיר, כך ניתן להסיק, נטועה עמוק במערכת יחסים פטריארכלית תלותית, שמעלה מנקבוביותיה ריח של זמינות תמידית, אם לעדן. שמפו פינוק, מישהו?

"אני יושבת ומחכה שעות
וכשאתה כאן אז פחות
כשאתה כאן אז פחות
אני משתוללת
כמו חיה פצועה
וכשאתה כאן זה נרגע
כשאתה כאן זה נרגע"


אבל היכן בדיוק עולה המסקנה, שאנו בוחשים בגילוי העריות בין ארצות הברית לישראל? אמריקה, תמיד אח גדול, אוהבת אותנו נקיים – אבל מידת הניקיון נקבעת ביחס לזיעה שהיא מייצרת. שנתות המוסר הישראלי הן השתקפות של מידות הפרנהייט של האתיקה האמריקאית; אנו מעולם לא שואלים מדוע הם פה, הם לא אומרים למה הם מעדיפים את החומוס הירושלמי על הקולגה המוגשת בביירות.

"משתוללת כמו חיה פצועה" – לדידם של כמה שאריות שמאלניות, אין דרך טובה יותר לתאר את תגובותיה של ישראל בחודש האחרון. אבל הבית הנ"ל, המרכזי, היחיד, מעלה פרדוקס – מצד אחד, ישראל מחכה לאישור האמריקאי לתקיפה; ישראל יושבת ומחכה אבל כשאתה כאן אז פחות. מנגד, דווקא כשקונדוליסה בשטח, נינט מפסיקה, איך אומר הניב הכל-ישראלי, להיות במתח.

אז מה מנסה גפן לומר? ונינט, האם היא מודעת לביקורת הדולפת מפיה, על המדיניות הישראלית? האם היא עדיין מנשקת מזוזות? והכתום, של אורנג', זה גם נגד ההתכנסות? "כשאתה כאן" מתגלה כאחת מאותן יצירות אמנות קונטרוברסליות, המפיצות מסרים אמביוולנטיים שימשיכו להעסיק פרשני-תרבות עוד שנים רבות אחרי לידתן. מכאן, הצרת ההיקפים של נינט נראית כמו קריאה להחזרת השטחים. או שמא, חוות שבעא?