"מוות לערבים / אזדרכת וענבים"

ראו, חברה'ס, הנה מוטלות גופותינו, כמו שאומרים, שורה ארוכה ארוכה; היום העשרים ומי סופר כבר של המלחמה החדשה הזו, שטרם נמצא לה שם, אבל כבר הספיקה להימאס, ועדיין לא נמצאו עבורה המילים והלחן שיובלו אל חיקם החם של הפלייליסט מחד, ולבבות ההמונים מאידך. וזה לא שלא ניסו.

לא ברור מי היה הראשון, אבל כמו הבנקים והתאגידים הגדולים ("אנחנו ננצח!", "ישראל חזקה", שהובילו, כמתבקש, אל הסטיקר המנצח של "נסתפק בתיקו"), גם זמרים ומשוררים מהשורה הראשונה נרתמו למאבק. תום אבני הלחין שיר, ידיעות אחרונות הוציאו מוסף קטן עם שירי מלחמה בהזמנה מאת קרן פלס, ארקדי דוכין ועוד ועוד, עמיר בניון הקליט את נבואת הזעם שלו ושיחרר לאוויר העולם, ולהיט הלהיטים כעת היא היצירה "יאללה יא נסראללה" של "פישמן והחלוצים". פריצת דרך בשירה הישראלית בת זמננו? ימים יגידו.

להלן הפזמון החוזר: "יאללה יא נסראללה/ נדפוק אותך אינשאללה... תלך מפה יא זבאללה/ נגזר כבר מלמעלה/ שזה הסוף שלך". קשה לומר משהו על הטקסט הזה, למעט המצלול הכיפי של הסיומת אללה, אבל האמת שבגוף השיר יש כמה דברים מעניינים. למשל, ההשוואות החוזרות ונשנות של נסראללה לבעלי חיים מסוגים שונים, כגון קוף שורץ כינים ("אתה מזכיר אורנג אוטן/ יש לך כינים על הזקן") או השוואה לספק ג'וק ספק בואש ("אתה ג'וק מת אתה בואש"). חזרות אלה קורצות לעורף, שמאז ומתמיד אהב להשוות את הערבים לחיות – בפרט לבני משפחת הרמשים (למשל ביצירה "ג'וקים מסוממים", מאת הרמטכ"ל לשעבר, רפול) – ומכאן, ייתכן, הפופולריות הגואה שלו.

סוגיה מעניינת נוספת ביצירה היא האסקלציה של מופעי מילים השאולות מערבית, למשל המילה המנחה, "אינשאללה". שימוש זה מרמז, אולי במובלע, על חששם של המחברים שהשפה העברית – המייצגת את מדינת ישראל – נידונה לכליה בידי אותו אויב ערבי, ספק אדם ספק חיה, ועל כן האמצעי היחיד לניצחון עליו הוא בשפתו שלו – ערבית. ניתוח זה מקבל חיזוק משורות הסיום של השיר, המתייחסות לרגעיו האחרונים של נסראללה: "אלה הנשימות האחרונות שלך/ יא כאלב!". אפילו כינוי החיה בבית זה ("כ??אל?ב?", משמע "כלב" בעברית) נאמר בערבית, וזה אומר דרשני. בסוף השיר, אם כך, נסראללה אולי מחוסל, אולם שפתו, השפה הערבית, משתלטת על הטקסט, היינו, מנצחת.

על גיליון החג של "ידיעות" משבוע שעבר, בהשתתפות צמרת הפלייליסט של גלגל"צ, אעביר ברשותכם רק מילים ספורות, משום שממילא כל השירים שם נשמעים אותו דבר: "לקט של שירים ברדיו נוזל אל תוך אוזניי, מטריד, עושה לי רע בפנים", חותם ארקדי דוכין את השיר שכתב בעקבות המצב, "כאילו עצובים", וממשיך וכותב "שירים מעצבנים כאלה, נו?...אני אסביר לכם, כאילו עצובים". אכן, כאילו עצובים, וכל מילה נוספת מיותרת.

וכעת, אחרי ההתבוססות בבוץ השירה הקלה, כמה מילים על שירו של אילן שיינפלד, "תחזקנה". שיינפלד, משורר ותיק ושמאלני מתון במיל', הצטרף, ככל הנראה, למחנה העצום שנציגו הבולט הוא הטוקבקיסט "סמולני שהתפקח". "ת??ח?ז?ק?נ?ה י?ד?י כ??ל ב??נ?ינו?...ו?לא י?ה?י?ה ב??כ?ם מו?ג ל?ב. ו?לא י?קו?ם ב??כ?ם ס?ר?ב?ן. ו?לא י?עו?ר ב??כ?ם א?ש??ם", הוא כותב, ובגוף כתיבתו מראה מה פירוש היות הסמולני שהתפקח יותר ימני מליברמן, או, אם תרצו, יותר מהטוקבקיסט "קצין במיל'", שתמיד בעד "לתת לצה"ל לנצח!!!1" ולא משנה המחיר. אין צורך להרהר, אומר לנו שיינפלד, גם לא להתלבט, סמכו עליו: גם הוא היה שמאלני, ומאז הספיק להתפקח. את ההארה שהביאו אותו לאותה התפקחות הוא לא חולק איתנו, אלא מצפה שעצם חוויית ההתגלות שעבר תעניק לדבריו תוקף מוסרי עליון. "עלו? ע?ל ל?ב?נו?ן ו?ג?ם ע?ל ע?ז??ה ב??מ?ח?ר?ש?ו?ת ו?מ?ל?ח. ה?ח?ר?יבו?ן ע?ד א?ין ת?ו?ש??ב", הוא מבקש, כמעט מפציר, בטובי בנינו, שספק אם בזו?ב??י שלהם להסתובב בב??נ?ת ג'ב?ל, להזיע, לדמם, ובאופן כללי לספק דימויים לאומנים והומו-ארוטיים בשקל.

את שירו של שיינפלד, נוטף דם ואש ותמרות עשן כמיטב המסורת לבית אורי צבי גרינברג, ועם זאת מחורז ומוקפד משקלית כמו חיבור ציוני משנות החמישים, ניתן לסכם, מבלי משים, באחת השורות הראשונות: "ה?מ?ש??יכו? ל?ה?ר?ע?יש? ש??ם". אם כך, שיינפלד היה רוצה שירעישו, שיעשו מה שצריך, שלא יטרידו אותו בזוטות, לא בהרוגים מפה, לא בהרוגים משם, ואם אפשר גם להפסיק ליילל על המתים ולהרביץ קצת הירואיקה, זה לא יזיק. העיקר שיהיה רעש, שלא נדע את הפרטים, שנרגיש, אם צריך אפשר אפילו להעמיד פנים, שעושים משהו. או, כמו שאומרים, רעש מטרטר באוזני רעי, אוזני רעיי החיים, "אשר מכסים ראשיהם בסמיכה, ועל פני רעיי המתים, אשר אינם מכסים עוד".