שיר הרעיעות

אתה מוצא עצמך בגיל עשרים ומשהו עובד בעבודות מזדמנות מדי, גר בדירות שכורות שאינך יכול להחזיק בהן. אתה חי בחוסר יציבות וחוסר ביטחון מתמיד – למעשה, זה הדבר המתמיד היחיד בחייך. חייהם של צעירים רבים במערב נראים יותר ויותר כך בשנים האחרונות, או מתוארים באופן זה, לכל הפחות.

כל עבודה היא עבודה זמנית, בין אם זו עבודה בסניף מק'דונלדס ובין אם זו עבודה במשרת היי-טק עם משכורת גבוהה, וכל שיש הוא מאבק מתמיד על העבודה הזמנית הבאה. גם אפשרות ליציבות במישורים אחרים אין – אי אפשר להחזיק נכס מגורים קבוע, כמו גם מערכת יחסים קבועה. שווקי העבודה והדיור לא מאפשרים עוד לתפוס מקום מנוחה לזמן מה, כדי לשכוח את המרוץ אחר המקום הבא. אין אף לא נקודת משען קבועה אחת. האדם חי בחשש מתמיד מפני יום המחר, שמא יפוטר. הוא חי בפחד מהרגע בו ייתלש מחייו אל תהום של חוסר ודאות. זוהי דרך חיים קבועה מראש עבור צעירים רבים במערכת הניאו-ליברלית המערבית.

מצב החיים הזה הוגדר לאחרונה כמצב חיים של "רעיעות" (Precarious – תרגום המושג לעברית לקוח מהבלוג של מילי דיוויס). מעמדו העכשווי של האדם בחברה המערבית כמי שחי חיים רעועים וארעיים בתקופה בה אין עוד ביטחון לאורך זמן, חיים של חשש מתמיד מן העתיד לבוא, חוסר יציבות מתמשכת.

הפילוסוף האיטלקי, ג'ורג'יו אגמבן, מתאר את דמות ה"הומו סאקר" – אדם שהופקר מחוץ לחוק, שחייו וגופו הופכים חשופים לאלימות ישירה, בזמן חירום או במקום בו החוק מושהה על ידי הריבון. כעת, גם אם חיי הרעיעות אינם חשופים לאלימות ישירה, עדיין ניתן לתאר את חיי הצעירים כמופקרים על ידי החוק, שמשאיר אותם ללא אפשרות למגורים קבועים או חשופים לשרירות לבו של המעביד. בני האדם מטושטשים לכדי אובייקטים, שלכל היותר מנוידים ממקום למקום, או נטושים סתם כך.

האדם הרעוע נמצא במסגרות עבודה הממושטרות עד לפרט הקטן ביותר, ובו זמנית מסגרות שאינן מכירות אותו כסובייקט ספציפי. מסגרות שדורשות מחויבות למקום העבודה, אך מסתפקות במחויבות שתהייה למראית עין ותו לא. הרעיעות מעמידה את האדם במקום של בגידה וסיכון, היא הופכת אותו לפגום ולמזיק בעבור הקהילה עצמה, ריק ושולי ביחס למנגנון הכולל. הקהילה דורשת מהאדם להיות לא יותר מאשר רכיב מכונה מתפקד, אך כאשר הוא מתגלה כבעל רצונות ודרישות לחייו, הוא מסכן את הגוף הכולל, את המשך הפעולה של המכונה הנקראת קהילה.

על מצב ניתן לחשוב גם כפוטנציאל לשחרור או שינוי. זהו מצב בו (כתוצר לוואי) נפתח מימד שלא מחייב עוד אדם למקום, לעבודה, למדינה. כלומר, אי ההזדהות של הפרט עצמו, של המנגנון עם מרכיביו, מתהפך ויוצר אפשרות לאי-הזדהות של האינדיבידואלים עם המנגנון.

הרעיעות יוצרת תלישות ממקום העבודה ותלישות מעמדתו של האדם ביחס לקהילה, תלישות ממיקום ספציפי בחברה. היא הופכת, למרות ובשל היותה מנתקת ומערערת את מקומו של האדם, לערוץ המאפשר חריגה והתנגדות פוטנציאלית. נפתחת אפשרות אחרת להתארגנות בין קבוצות ובודדים אשר עד היום לא ראו עצמם כגוף אחד, ואולי פעלו האחד כנגד האחר, מתוך אינטרס שהוטל עליהם מתוקף מיקומם בחברה.

לדוגמא, הפגנות הצעירים הצרפתים ברחובות פאריס בשנה שעברה, היו במידה רבה תגובה למצב הרעוע בחייהם, ובעקבות החוקים החדשים שהפקירו את זכויותיהם, לטובת הגדלת זכותו של המעביד.

מצב חיים של רעיעות הוא מצב בו הדבר הקבוע היחיד בו הוא האי-יציבות – האדם תמיד נמצא על תנאי; אי-יציבות שתמיד משאירה את האדם הרעוע על הסף, אף פעם לא ממש בפנים, תמיד משאירה את האדם בסכנה ליציאה בדרך אין חזור. כשהרעיעות הופכת לערוץ לחריגה והתנגדות, היא עושה זאת בשל מקומה בין לבין, הן בתוך הקהילה והן מחוצה לה.

מה ניתן לעשות מתוך עמדה זו? וגם, מה הטעם? ישנו קשר הדוק בין הרעיעות לבין פעולות של תנועות אקטיביזם (כמו יומנגו למשל), שתמיד מכילות שני פנים – גם ביקורת על התרבות וגם אפשרות פעולה שתכליתה שינוי.

כאן ועכשיו, הרעיעות של חיינו מעט שונה. אנחנו כרגע שקועים ברעיעות מזרח תיכונית, ומתקרבים לזו האירופאית. לנו, עכשיו, אין ביטחון בקיומנו הממשי, אין עוד עיר מוגנת ומגנה על גופינו, אין נקודה שקטה דיה. ואולי נדרש היום, כאן, לשאול על הרעיעות של חיינו? מה חדש בה? ומה היא אומרת? ואולי מוטב לחשוב כי גם עבור אנשים במקומות אחרים, קרובים-רחוקים מידי, מעבר לקווים, החיים רעועים. ואולי צריך לחשוב כי מעבר לקהילה, וקודמת לה, רוחשת הרעיעות.