1. גבריות לאחר שלא הרשים בתחילת הפרק את פרי אנונזיאטה עם הערתו "בעבר הצלחתי לדחוק 140 קילוגרם. וזה כשהייתי מצונן", סוקר טוני בסופו את יושבי הקבינט הבטחוני-מדיני שלו בבאדה בינג - כרסתנים, רעבתנים ושבעים - וקורא תיגר על הזוכה במקום השני בתחרות "מר בלומפילד". "טורק את דלת המקרר..", הוא נוזף בשרירן ולאחר מכן מכסח לו את הצורה, מאמץ את עצתה של ד"ר מלפי "אל תראה חולשה. אנשים רואים רק את מה שאתה נותן להם לראות".
2. גבריות - לאחר שלאורך כל הפרק התחרו כל המקיפים אותו במי ישחק את האחות הרחמניה בצורה מגוחכת יותר, נשבר לטוני. בהתחלה הוא מקבל את הדברים ברוח טובה ומשווה צלקות עם כריסטופר, משחק אותה פרופסור רפי קרסו באוזני הקפטנים אניני הקיבה שלו. אבל אז כריסטופר מערער על שיפוטו, קורא להחלטתו להיענות לבקשתו של ג'וני סאק "פחדנית"; בובי בקאלה משחק אותה מייקל ג'ורדן ומטביע, על כל 120 הקילוגרמים שלו, ומתעלם מהערה נוספת של טוני בעניין הופעתו החיצונית; כרמלה מתנהגת אליו כאילו היה איי.ג'יי ביומו הראשון בבית הספר ואפילו פין מתנדב להמציא מגבונים לחים לאחר שהבוס קורס בכניסה לכנסיה.
בעולם האכזרי של המאפיה, המושתת על טיפוח ושימור דימויים פשוטים ובהירים, היסדקות מעטפת הפלדה מסביב לדימויו של טוני בעיני הסובבים אותו היא הימור פוליטי עם מקדם סיכון גבוה. גבוה מדי.
3. גבריות שני הבוסים, בהתאמה, של ניו-יורק וניו-ג'רזי, מוצגים בחולשתם לעין כל רואה. תחילה קורס טוני, כשהוא מתכופף לחלוץ את נעליו, מרכז סביבו את כל הפמליה המודאגת והחומלת שלו. מבטיהם מודאגים, אבל פיהם וליבם אינם שווים בהכרח. מי יודע לומר מה הם אומרים בחדרי חדרים על הבוס שלהם.
למי שאינו משוכנע בכך, מגיעה סצינת הגירוש הלא דיפלומטי של ג'וני סאק מסיום חתונת ביתו המובילה אותו לדמעות. האפקט מיידי: פיל ליאוטרדו, סגנו ויד ימינו, מפקפק בקול רם בגבריותו של ג'וני ומהרהר "אם כך הם הצליחו לשבור אותו בחתונת ביתו, מעניין למה הם עוד מסוגלים להביא אותו", מותח קו לוגי פשטני אבל משכנע - בין רגשנות לבין בוגדנות.
הערכים הגבריים עליהם מושתתים הן הקודים המשותפים לחיילים במאפיה והן החברותא ביניהם, בנאליים להבהיל: הטרוסקסואליות, כח גברא, כוח פיזי, נוקשות ואיפוק. כל סטייה מהשורה, קטנה כגדולה, עלולה להיות הרת אסון.
"נעלי לאק לטוקסידו?!"
4. גבריות סודו של ויטו נחשף. לאחר שהוא נתפס במועדון גייז על ידי שני פעילים זוטרים ("סאלי זה היה בצחוק. בצחוק!") שמביעים את שאט הנפש שלהם בקול רם באוזניו הוא מצלצל לסילביו כדי לברר אם השמועה כבר הספיקה לעשות כנפיים ולאחר מכן משתעשע ברעיון ההתאבדות במרומז. בחתונה עדיין היה במיטבו החמיא לפין על חליפת הקלווין קליין שלו וחייך לכרמלה הספקנית לאחר שתחב מעטפה שמנה לכיסו של טוני, אות של רצון טוב, ואולי יריית פתיחה (הפעם מתוחכמת יותר) לסיבוב השני של שאיפותיו לבכורה. אבל הכל קורס בשניה אחת. ויטו יודע שחוש ההומור של הסובבים אותו מוגבל משהו כשזה מגיע להומוסקסואליות. גבריותו נמחתה באבחה אחת. המרחק בין זה למוות קצר מאוד. למעשה, בלתי קיים.
5. גבריות "נעלי לאק לטוקסידו?!" מתרעם ג'וני סאק באוזני עורך דינו. "האם קראת גיליון של GQ בשלוש או ארבע השנים האחרונות?" הגבריות היאפית המאוחרת של ג'וני וטוני גבריות הורית (טוני מבקש ממאדו שתעניק לו נכד), היא גבריות מרוככת, עטופה הן בנהנתנות ובראוותנות האנינה שמאפשר הכסף הרב שמצוי בידיהם (כמעט חצי מיליון דולר עלתה חתונתה של אלגרה) והן בעדינות הכרוכה במפגש עם הילדה הקטנה של אבא (כמה אנושי ג'וני כשהוא רוקד לצלילי השיר הזה עם אלגרה) כשהיא נמסרת לגבר אחר.
טוני נרגש מאוד בחתונתה של אלגרה, נרגש כל-כך עד שהוא מרשה לעצמו לחזור בו מהחלטתו ולהסכים ולחסל את "ראש העיר של מדינת הגמדים", ראסטי, לאחר שדחה את פיל בהתחלה. "זה אמור להיות להיפך", מזכיר לו כריסטופר, "אבי הכלה לא יכול לסרב לאף בקשה ביום החתונה, לא אתה", אבל טוני כבר נתן את דיברתו ומתחיל לתכנן את החיסול. אבוי, שעה קלה לאחר שאמר לכריסטופר "אני עושה את זה כטובה לג'וני. הם עדיין כועסים בגלל כל העניין עם אחיו של פיל..", נוכח טוני בהוצאה הפומבית להורג שמארגן פיל לגבריותו של ג'וני וכל ההיגיון הפוליטי שבבסיס ההחלטה מתערער.
6. גבריות "למה הוא לא יכול לאמץ חלק מהדברים הטובים שלי?" מתלונן טוני על איי.ג'יי באוזני ד"ר מלפי. "יש דרכים גרועות יותר להרוויח כסף", מעירה ד"ר מלפי, וטוני נאלץ להסכים. הטינה שהוא חש כלפי איי.ג'יי היא כמובן ביקורתיות כלפי הכישלון שלו כהורה וכגבר, שכשל בעיצוב אישיותו של בנו בכורו לזאת של גבר בצלמו, כישלון עליו הוא מנוע מלהתוודות. לעומת איי.ג'יי, מאדו היא בבת עיניו של טוני ולאחר טראומת בית החולים שעברה המשפחה מחלקות ביניהן כרמלה ומאדו את תפקיד האישה בחייו של טוני, שלא לומר האם.
הגילוי המיני היחיד שמגלה טוני לאורך הפרק (עדות נוספת לכך שגבריותו אינה כשהייתה) הוא ההתרסה כלפי ד"ר מלפי בראשית פגישתם: "אני מניח שזיון רחמים אינו בא בחשבון", הוא פותח את פגישתם. גם כשהוא כבר שולף את כלי האון שלו מתוך תודעתו (המיטה המשותפת לו ולכרמלה היא מיטת חיבוקים והתכרבלויות) הוא משתמש בלשון מתנצלת ומכיר בכל כי הדרך היחידה שלו להשיג זיון במצבו היא באמצעות מניפולציה רגשית של עוררות רחמים עליו.
הביטול המחוייך בו מקבלת ד"ר מלפי את הצעתו מעיד לא על התפוגגות המתח המיני ביניהם בהכרח (עובדה: הוא עדיין קיים בהכרתו של טוני), אלא על עליונות שהיא חשה כלפיו. עליונות המאפשרת לה לדחות אותו מבלי לחשוש או להתבלבל ועליונות המאפשרת לה גם לעוץ לו בהמשך את העצה הפוליטית הטובה ביותר שקיבל זה זמן. בפעם הראשונה לאורך יחסיהם, וזאת רק לאחר שטוני מוותר במוצהר על עמדת זכר האלפא בדיאלוג ביניהם, נוהגת בו ד"ר מלפי נהוג גבר בגבר. לאחר שהוא מודה לה, ומכיר בהיפוך התפקידים ביניהם ובהכנעת גבריותו, היא משיבה את הדברים למצבם הטבעי וחוזרת מיד לעמדת המוצא של הדיאלוג ביניהם כשאומרת "שמחתי להיות לשירותך", משימה עצמה כעזר וכנותנת שירותים. זכר האלפא מקבל תבוסה לרגע, רק כשהוא משוכנע כי אין בה סכנה קיומית.
"למה לי לירות בו?"
7. אחמד ומוחמד מבקשים מכריסטופר שישיג להם נשק אוטומאטי לצורך טיפול ב"עניין משפחתי". בפרק השני של העונה ביקש הסוכן האריס את שיתוף הפעולה של כריסטופר במידה וייוודע לו משהו בעניין מזימות טרור מוסלמיות. כריסטופר לעג לו והסתחבק עם השניים, אבל כעת, כשאלה מבקשים את עזרתו בהשגת נשק רב עוצמה הוא ממצמץ. אגב טרור איסלאמי: "מה זה פה, החתונה של בין-לאדן?" מתפלץ טוני מסידורי הביטחון בכניסה לחתונתה של אלגרה. ועל זה אמר כריסטופר לסוכן האריס, במפגש המדובר ביניהם: "תאמין לי, אתה לא רוצה לגרום לטוני להתחיל לדבר על המוסלמים האלה..." מרמז לעמדותיו הפוליטיות השמרניות של סופראנו מייצר, כעת, כשהתבקש לספק נשק לשני המוסלמים, מתח לא מטופל בין גישתו העסקית העניינית שלו לבין תיעובו של בוס המשפחה למוסלמים ונאמנותו למאבק של ארה"ב בטרור.
כריסטופר לא משיב לשניים, אבל צ'ייס לא במקרה זימן את הפגישה עם שני המוסלמים להיות דווקא בחדר האחורי של הבינג, שם רוקדות החשפניות ריקודים פרטיים למאפיונרים. ב"סופרנוס", מתבקשות כל הדמויות, כל הזמן, לבחון ולאתגר את סף העמידות שלהם לפרובוקציות ואת גבולותיהם.
8. גבריות - ג'וניור מועבר לבית חולים פסיכיאטרי, מכחיש שירה בטוני. "למה לי לירות בו? הוא אחייני. זו בטח הייתה תקלה באקדח. כנראה שניקיתי את הנשק". את העיתון בכניסה לבית אוספת כרמלה, מציצה בכותרת הראשית המספרת על כליאתו של ג'וניור ומשליכה אותו לפח האשפה. היא מנסה להגן על טוני, אבל גוזלת ממנו לא רק את גבריותו (בהיבט של היותו בעל האחוזה) בטקס איסוף העיתון המסורתי, אלא גם את עצמאות מחשבתו וחופש הבחירה שלו כשהיא מסתירה ממנו את המידע על ג'וניור. היא מתכוונת לטוב, כרמלה, אבל אסטרטגיית המגוננות שלה על טוני, כתגובה פוסט טראומתית לחוויית כמעט אובדנו שעברה, מחלישה אותו.
טוני אינו זקוק כעת להגנה, בטח לא של אשתו, הוא זקוק לקרב אגרופים הגון. החיוך שהוא מכוון לדמותו במראה בשירותים לאחר הקרב הוא חיוך של הילד בן החמש-עשרה שנמשך לעולם של המאפיה לא רק בגלל אביו, אלא בעיקר בגלל הכיף שטמון בהחצנת הגבריות שלך, בנגיחה הגונה בפרצופו של בריון נפוח שרירים ובכבוד שמקנה לך האגרוף בעולם בו "זכר" ו"נקבה" הן שתי מילים נרדפות ל"שחור" ו"לבן", ל"טוב" ול"רע", ל"חי" או ל"מת".