פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      די למזוכיזם: מדוע אנחנו כל כך אובססיביים לנסראללה?

      איתי מאירסון תוהה מדוע אנחנו בוחרים דווקא להגחיך את גדולי אויבנו, במקום לראותם כטרוריסטים צמאי דם

      מלחמת ישראל-חיזבאללה נכנסה לשבוע הרביעי, ומנכ"ל ראשות השידור, מוטי שקלאר, החליט לעשות מעשה. בצעד מאוד לא דרמטי, הוא הורה לכתבי הערוץ הראשון וקול ישראל להימנע מלתת במה תקשורתית לחסן נסראללה, מתוך הנחה צודקת ומוצדקת לפיה יכולתו של מזכ"ל החיזבאללה לפרוט על נימי הנפש של הציבור הישראלי הנתון במלחמה, מציבה את ארגונו בעמדת יתרון בשדה הקרב הפסיכולוגי.

      רבים מבין אלה שביקרו את שקלאר על החלטתו, הגיבו בגיחוך וטענו כי מדובר בניסיון פתטי ומועד לכישלון, שכן כל אזרח ישראלי יכול בלחיצת כפתור לקבל את פניו המזיעות של נסראללה אצלו בסלון, דרך רשתות טלוויזיה זרות. טענות מעין אלו אינן רלוונטיות כלל, מאחר ושקלאר, למרות שהוא עומד בראש מערכת מחלידה ומעלה אבק, מודע כמובן להימצאותו של ממיר דיגיטלי בכל סלון בישראל. החלטתו של שקלאר נשענת על שיקולים ארגוניים-מקומיים בלבד. כמנכ"ל רשת תקשורת מובילה, הוא אינו מוכן לתת יד למסע ההסברה של ארגון טרור שהכריז מלחמה על מדינת ישראל. לגיטימי.

      הדיון העקר סביב הפרשה הלא דרמטית הזו, מפספס הזדמנות פז להאיר סוגיה רחבה וחשובה הרבה יותר – סוגיית דימויים של המנהיגים הערביים המיליטנטים בקרב הציבור הישראלי. בעידן שלאחר האינתיפאדה הראשונה, ניתן להבחין בתופעה מעניינת. בכל פעם שנקרה בדרכו של הציבור הישראלי אויב-מדינה חדש בדמותו של "צורר" ערבי, בוחר הציבור להתמודד עם האיום הזה ע"י הפיכתה של אותה דמות לנלעגת, פתטית, ואף בלתי מזיקה.

      כאשר סדאם חוסיין שיגר טילי קרקע-קרקע לעבר ריכוזי אוכלוסייה במלחמת ארה"ב-עיראק (1991), ההיגיון הבריא היה אומר שהיינו צריכים – ובצדק – לראות בו טרוריסט צמא דם ונטול מוסר. במקום זה, התגובה של הרחוב הישראלי כלפי התוקפנות של סדאם התמצתה בשיר הדאחקה האינפנטילי "סדאם יא מטומטם בום בום בום בום". אחד מהאכזריים שברודני המאה העשרים נתפס אצלנו לא כדיקטטור צמא דם אלא כסתם מטומטם. גישה זו כלפי סדאם, הגובלת באמפתיה, מוצאת ביטוי גם היום. התגובה האופיינית ברחוב הישראלי כלפי הרודן השבוי מתמצאת במשפט "מגיע לכלב הזה למות, אבל הוא מה זה חמוד באזיקים".

      כתום הזקן

      התמונה איננה שונה גם במקרה הפלסטיני. את האלימות הפלסטינית כלפי ישראל ניתן אמנם להסביר כמאבק לשחרור לאומי, אך עדיין, היחס כלפי רוצחים כגון השייח' אחמד יאסין ראוי להתבטא בשנאה יוקדת ובאיחולים שטניים. במקום זאת, רבים בקרב הציבור הישראלי ראו בו ייצור פתטי ובלתי מאיים. קולו הצפצפני וחזותו המגוחכת, כמו גם היותו מרותק לכיסא גלגלים, הפכו את אויב הציבור התורן לכזה שראוי לרחמים על רקע סיעודי. לפי פקודתו נרצחו עשרות ישראלים אם לא מעבר לכך, ועדיין, רבים מאיתנו ראו בו לא יותר מאשר סבא סנילי מאחוזת ראשונים.

      הפארסה, תרתיי משמע, ממשיכה. נצחונו של החמאס בבחירות בראשות הפלסטינית בחורף 2005, הביאה לעולמנו את החייזר כתום-הזקן מוחמד אבו-טיר. ואיך נקבל את פניו של המנהיג הקורא להשמדת מדינת ישראל? כמובן, בצחוק ובלגלוגים. הודות לקומיקאי המבריק טל פרידמן – ואין כאן שום נימה צינית – הפך אבו-טיר בחסותה של התכנית "ארץ נהדרת" לטיפוס גרוטסקי, לא שפוי, לא מזיק ואף שובה-לב. כה חמוד הוא נתפס בעיני הציבור הישראלי, עד כי קברניטי קמפיין הבחירות/ההפחדה של הליכוד בחרו שלא להשתמש בו בתשדירי התעמולה שלהם. הרי מי יכול לפחד מליצן החצר הזה? אז מה אם הוא קורא להנהגת משטר ווקף מוסלמי מן הים ועד הירדן?

      וכמובן שכאשר מדברים על צורר יהודים-אויב המדינה-בן עוולה-עם דם על הידיים, אי אפשר שלא להזכיר את הטייפ-קאסט המושלם – יאסר ערפאת. מנהיג אש"ף, ששימש במשך דורות כלקס לותר של הציונות, הפך על-ידי הציבור הישראלי אחרי הסכמי אוסלו, מצורר נתעב לסתם זקן מרגיז. גם כאן, הסאטירה הטלוויזיונית עשתה את שלה. דמותו החביבה בתכנית "החרצופים" הייתה רחוקה מאוד מלתאר דמות של טרוריסט. מטבע הלשון עליו חתום אריאל שרון, כאשר כינה אותו "בלתי רלוונטי", רק העצים את העובדה, ששוב לקחנו את אויב הציבור מספר אחת והפכנו אותו במקרה הטוב לטמבל ובמקרה הרע לקשיש מעורר חמלה. כאלה אנחנו. ככל שמעשיו של האויב התורן הם בלתי אנושיים, כך, באורח פרדוכסלי, אנחנו מתעקשים להפוך את דמותו לאנושית.

      איזה כלי נסראללה

      והנה חזרנו לחסן נסראללה. דמותו של האיש שקנה בחודש האחרון ביושר את התואר "אויב המדינה", לא מאיימת עלינו כלל. הרקטות שלו מאיימות עלינו, הרטוריקה הפנאטית שלו מאיימת עלינו, הגב האיראני שלו מאיים עלינו, אך נסראללה עצמו - הוא בסך הכל טיפוס חד לשון עם מגבת רחצה מגולגלת לראשו. רק השבוע שמעתי את אחד מחברי שנמלט לתל-אביב מאימת הקטיושות, כאשר הוא מחייך במרירות וממלמל "איזה כלי הנסראללה הזה".

      קשה לקבוע מה הסיבה לתופעה שהתעכבתי עליה בפסקאות הקודמות. יתכן שהלגלוג הכרוני שלנו כלפי האנשים שנוהגים בנו באלימות כה קשה, מקורה ברגשי גאווה מעוותים, לפיהם אותם מנהיגים מיליטנטים לא יכולים לאיים עלינו באמת. יתכן ומדובר בחומת הגנה פסיכולוגית שהציבור הישראלי מסתתר מאחוריה, ואשר תפקידה להקטין את גודל האיום, שהרי אין כל סיבה לפחד מטרוריסטים כל עוד הם מגוחכים ונלעגים.

      מכל מקום, החלטתו (הלא דרמטית) של מוטי שקלאר לחתוך את נסראללה ממסכי הערוץ הראשון, מבטאת רצון סמוי לשלול את התופעה הנידונה. ויתכן שדווקא כדאי להקשיב למנכ"ל ראשות השידור, כאשר הוא אומר שיש להיזהר מפני ראשי ארגוני טרור החובשים מגבת לראשם.