תמיד דופקים את השחורים

בתזמון מושלם עם חג האהבה, התפרסם השבוע מחקר אמריקני רב-היקף, שהתמקד בממצא מרעיש: מתבגרים המאזינים למוזיקה שחורה נוטים לקיים יחסי מין בגיל מוקדם. נדמה שכתשובה לממצא שכזה, יש רק מסקנה מלומדת אחת שניתן להציג כתשובה: לאאאאאא. או אם תרצו, בניסוח מדקדקי-עניות, אפשר להציג זאת אחרת - דאאאאאא. תכלס, מי ייחשף להצהרת זימה כמו של מוס דף ב-"The Panties", ויישאר יבש ברמ"ח איבריו? מי תעז להאזין לכינורות של אייזק הייז ותמשיך לחשל את חגורת הברזל סביב המותניים? אנשים כאלו צריכים להיות מושא למחקר, כזה שיעסוק בהרגלי המחיה של חסרי הליבידו.

אבל למה לנו להתעסק במחקרים היפותטיים מבאסים שכאלו, כשאפשר להמשיך ולהתעמק ביצירות שמספקות השראה לקטינים חוטאים. מוס דף ואייזק הייז שהוזכרו כאן, הם רק שניים בשרשרת ארוכה של אמנים גדולים, שהקדישו מרץ ומחשבה מרובים למטרות פרו-ורבו-והקפידו-על-גומי.

עד היום - ובעיקר היום, בט"ו באב, אנחנו נהנים הנאה גדולה מהפנינים שהופקו בחסותם ובחסות רבים אחרים, שהיו שותפים למשימת ההרטבה הבלתי נלאית. שיהיה ברור, הכוונה כאן היא לא למי שעשו מהמשימה החשובה הזו קריקטורה מטופשת (אם כי כזו שיכולה גם לתרום לגיוון בזמן הפורפליי), למרות שכאלה כמובן לא חסרים – מספיק אם נתרכז בדרום החם של ארצות הברית, כדי שניזכר עד כמה נמוך יכול לרדת האיי.קיו. כשזה מגיע לקו של החוטיני. מאטלנטה, שמשמשת בית חם ליינג-יאנג-טווינז, הצמד שהדיאלוגים המושרים שלו גרמו ל"מונולוגים מהוואגינה" להישמע כחלק מקובץ סיפורי הילדים של שלמה אבס, ועד לניו-אורלינס המלוהטת - ממנה הגיע מיסטיקל, ושיריו האידיוטיים עד כאב חד בצד (למרות שיש להודות שבהזדמנויות מסוימות, אפילו הבל הפה המחורמן שלו מסייע למטרה).

כבודם של הדבילים המריירים הללו במקומם מונח (זו עבודה מלוכלכת, אבל מישהו חייב לעשות אותה – ותסמכו על ליל' ג'ון שהוא יהיה שם כדי לאסוף את השאריות), אבל הם רחוקים מרחק שנות אור מהייז, דף, ומכל מי שעשו את העבודה המלוכלכת האמיתית, הדגולה – מי שניפקו לאורך השנים יצירות מופת שלא נס ליחן, שגרמו ועוד יגרמו לסדינים ברחבי העולם להתבלגן לאנחות.

זו תהיה טעות לבלבל בין שתי הקבוצות הללו: בדיוק כמו הטעות הזועקת שבלהחליף את מדונה בקיילי, או את תום יורק בכריס מרטין. יש קריקטורה, ויש את הדבר האמיתי – וקריקטורה, כמה שלא תהיה סטוץ כיפי, לא מצוידת במשמעויות שנושא הדבר האמיתי. לכן, לחשוב שהאזנה לקריקטורות האלו אשכרה תגרום לטינאייג'רז מיוחמים להקדים בשנתיים את ה"פרום-נייט" (Prom-night), זו שגיאה ברורה של אמריקאים, שערבבו יותר מדי תקינות פוליטית בקערת הדגנים. לכל היותר היא תגרום לבלונדיניות במסיבות תיכון משעממות להתנענע ביתר-שאת.

מה שכן, מה שבהחלט יכול לעשות מליל חג האהבה סוג של "פרום נייט" פגזי בפני עצמו, הוא פסקול שיורכב ממינון גבוה של חברי קבוצת "הדבר האמיתי", שבשוליו יריעו כמה דבילים בקריאות עידוד. נכון שהקיץ הזה כבר נלבש שחור, כי ככה זה כשטירוף מיליטריסטי מתחולל בחוץ; אבל בט"ו באב מומלץ ביותר שגם נאזין לו. ולשחור שמכיל כמה שיותר מילים "מבזות", אם להשתמש בז'רגון ה-PC המטופש – מבזות, אבל בטעם.

אפשר להתחיל בהבטחה שמקיים הצירוף של מיסי אליוט ואר. קלי ב– "Dat's What I'm Talkin' 'Bout", מתוך אלבומה הקודם, שלא הוערך דיו. אפשר לעבור, למשל, לבחור כובש אחר שלא זכה לתשומת לב מספקת כששחרר אלבום מרהיב - סטיב ספייסק, בנאמבר המשמח "Three Hours of Fun". משם, כדאי לחתוך לאיזו קלאסיקה שנוצרה בימינו אנו, כמו קנדי סטייטון במניפסט הקורע שכתב עבורה וויל אולדהם – "His hands", ואחר כך לחזור עם אותה הגברת סטייטון שנים אחורה, בטפטוף איטי של "Sure as Sin".

מכאן נגשר כבר חזרה לעשור הנוכחי, כשנתבונן בעטיפת האלבום הקלאסי שהוציאו לסטייטון החמודים מהלייבל "Honest Jons", וניווכח שקליס באלבומה "Tasty" החליטה לעשות שיחזור מדויק לאותו קלוז-אפ ממיס. בריספקט. ומ-"Stick up" של קליס, המדבר בפני עצמו, אפשר גם לקנח ביינג-יאנג-טווינז עם "Pull my hair", בשביל הצחוקים שאחרי.

אם עורכי אותו מחקר מיותר היו טורחים להאזין בעצמם לרשימה דומה, במקום לסוכרזית המסרסת נורה ג'ונס, או כל דבר אחר שבטח מקשיבים לו עורכי מחקר מפנסילבניה – הרי שהיו עוזבים לאלתר ולעולם את דפי הנתונים. וכמובן, אותן בחורות שהתכוונו לענות לשאלות המחקר שלהם, היו זוכות לשמחה גדולה ומחיית נפשות. חג אהבה שמח.