משומאש במצב טוב

כל כך הרבה פעמים שמענו משהו חדש והבענו זלזול – "לא מחדש כלום", "נשמע כמו אלף דברים אחרים" ו-"ריף הגיטרה הזה גנוב", הם משפטים שכמעט כל אחד אמר בחייו ואם אתם ממש מתעקשים, אז גם אמר אותם לא מעט פעמים בשנים האחרונות, אפרופו הייפים תרבותיים ("אינטרפול נשמעים בול כמו ג'וי דיוויז'ן", "טרנטינו? הוא בכלל גונב הכל מטקאשי מיאקה" וכו') . מה לעשות, האינטר-טקסטואליות שולטת בעידן הפוסטמודרני – כולם מתכתבים עם כולם, לווים מהעבר, חוזרים על טעויות ומשחזרים רגעים גדולים.

האינטר-טקסטואלית הזו הפסיקה להסתתר ולהתבייש בעצמה בתחילת האלף (למרות ששנינותיו של פיקאסו על גניבה היו שם הרבה לפני), עם בריאתו מחדש של צמד הרוק הבלגי סולוואקס כסופרסטאר די ג'ייז תחת השם 2 Many DJs, שעשו הרבה יותר מלסמפל פה ושם, וממש יצרו קטעים חדשים משניים-שלושה שירים מוכרים שהולחמו יחדיו, מבלי לערב שום כלי או שירה מקורית משלהם. המאש-אפ, שביחד עם ריצ'ארד X ואוסימיסו הם היו האחראים הישירים להולדתו, ניער בזמנו את העולם התרבותי – אפילו בגלגל"צ הקדישו לו פינה יומית - כמו גם את העולם המשפטי אחרי ש"האלבום האפור" של דיינג'ר מאוס, איחד את "האלבום הלבן" של הביטלס ואת "האלבום השחור" של ג'יי-זי.

מאז, קשה לראות את דיינג'ר מאוס מבעד לבלינג בלינג שעוטף אותו, ואחרי שהוא הספיק להיפרד מעולם הבוטלגים, להפיק את הגורילאז ולהיות חצי מ-Gnarls Barkley המצליחים בשגעות, הגיע פורע חוק חדש לשכונה, שגורם לאותו דיינג'ר מאוס להיראות כמו ילד בן שבע שגנב טופי מהבית של סבתא שלו – הוא אולי חושב שהוא הולך על הקצה, אבל ברחוב, יש כאלו שרוצחים אלמנות בשביל מנת קראק עלובה.

הפושע המפוקפק והחדש הוא גרג גיליס, שידוע יותר (הכל יחסי כמובן) בתור Girl Talk, ובדיוק שחרר את אלבומו השלישי, "Night Ripper". הבן אדם הזה, שהגיח מסצנת המועדונים של פיטסבורג, הקפיץ את אומנות המאש-אפ באיזה 519 מדרגות, כשהוא מערבב יותר מ-150 קטעים שונים בפחות מ-42 דקות של טירוף מקפיץ ומרקיד, שמנופף אצבע אמצעית ענקית לחברות התקליטים, זכויות היוצרים ובתי המשפט.

אבל בעיות חוקיות לא מעניינות אותנו – אנחנו צריכים לבדוק את המה ולא את האיך, והמה שקיבלנו כאן הוא מרשים למדי. די מדהים איך שגיליס גורם לשעטנז המטורף הזה של גראנג', פופ משנות ה-80, אר-נ'-בי, ראפ, להיטי מצעדים של ימינו, Fאנק, Pאנק, פתיחים של סדרות טלוויזיה, בוטי-בייס ואינדי רוק, להישמע בטבעיות כמו אלבום היפ-הופ משובח ומסיבתי – כאילו שלכך יועדו כל הקטעים הללו מלכתחילה.

ההפתעה האמיתית היא לא רק המעבר החלקלק בין הקטעים, אלא גם האימפקט הרגשי שהאיחוד שלהם יוצר. התנגשות העולמות הזו מולידה דבר נפלא שמכביד למדי על הנפש והרגש – אני לדוגמא, אמנם לא איש קר כל כך, אם כי נדמה לי שלא בכיתי מאז רצח רבין. כששמעתי את השילוב בין פיקסיז ל-Nas הייתה לי לחלוחית בעין, וכשנוטוריוס ביג קפץ לבקר, כבר ירדה לי דמעה. נשבע.

כשתתגברו על האמוציות ועל ההתרגשות, תתחילו לנסות ולנחש מהו כל קטע שמופיע כאן. רוב הקטעים חתוכים דק-דק, אך בגלל שמדובר במאסה של להיטים מתקופות שונות ומגוונות, תזהו חלק ניכר מהם, ואלו שלא תזהו לגמרי, יטריפו אתכם. רק שתבינו במה מדובר, הנה ניימדרופינג קצר מתוך מי שמופיע שם: ביונסה, אלטון ג'ון, נירוונה, טופאק, סוניק יות', ליל' ג'ון, ג'י-יוניט, Ying Yang Twins, ג'וניור מאפיה, סמשינג פאמפקינס, פייבמנט, ג'קסון 5, בריטני ספירס, ליידי סוברין, גוון סטפני, הבלק אייד פיז, רד הוט צ'ילי פפרס, נוטרל מילק הוטל, פול מקרתני, ומי יודע מה עוד.

הפתגם "מרוב עצים לא רואים את היער" (שכבר נחשף כשטות מוחלטת באיזשהו פרק של סיינפלד), מוכיח כאן עד כמה שהוא אינו רלוונטי. יש ב-"Night Ripper" טונות של עצים, שמורכבים מלהיטים, סימפולים, כישרון ושעות על גבי שעות של עבודת פרו-טולס – אבל בתוצר דווקא כן רואים יער ענק, ירוק ועמוס, שהוא בעצם אלבום קייצי מעולה, שיש בו משהו קטן לכל אחד ואחד מכם.

גירל טוק, "Night Ripper" (יבוא, Illegal Art)