בסיפור "ממכמני" של 'דער ניסטער' (הנסתר), שמופיע לראשונה בעברית בקובץ הסיפורים "מאוצר סיפורי הנסתר", מספר המחבר על ספר שזכה בו ביריד, שנקרא "כתבים של מטורף", של כותב בשם הנסתר. בספר, המחבר של "כתבים של מטורף" מתלונן שנאלץ לממן עשרה דובים עד שפשט את רגלו, וכשנגמר כספו, אף כרסמו הדובים ברעבונם את אצבעותיו ואיימו לאכול את לבו. על מנת להימלט מן הצרה הזו, מספר מחבר אותו ספר לדובים סיפור נוסף, בו מתגלה כי הוא הוזה המאושפז בבית חולים לחולי נפש. בסופו של דבר, אף שסגנונו המטורף של סיפור שלישי זה מעמיד בסימן שאלה את כלל המציאות המתוארת למן תחילת הסיפור ועד סופו, מחליטים הדובים שלא לאכול את לבו. "הפעם הוא הצליח להתחמק תמורת סיפור...", רק כדי לגלות שתי שורות אחר כך שעוד נותר לו לספר סיפור נוסף, הפעם לרופא בית המשוגעים, שיחליט האם הוא בריא או לא.
כמעט כל סיפוריו של 'הנסתר' בקובץ 'מאוצר סיפורי הנסתר' כוללים תתי סיפורים ותת-תתי סיפורים. בסיפור "סיפורו של בובא או מעשה מלכים", שבעצמו מתחיל במילים "היה היה", מגיע קבצן לחצרו של מלך חולה, ועל מנת לרפאו מספר לו סיפור. גיבור סיפורו, נער בשם בובא, נתקל במהלך עלילת הסיפור בשלל דמויות, שרבות מהן מספרות לו אף הן סיפורים. אחת מהן, פרש רכוב על סוס, משלב בסיפורו לבובא דמות של חוזה בכוכבים, אשר בעצמה מספרת סיפור נוסף. כמו במראת קסמים בפארק שעשועים, ממנה ניבטים אל המסתכל בה מאות פרצופים, כך קריאת סיפור של הנסתר היא מעקב בלתי פוסק אחרי המיקום המשתנה תדיר בהיררכיית הסיפורים הבלתי נגמרת.
הסיפור הוא המסר
הנסתר הוא שם העט של פנחס כהנוביץ, סופר רוסי-יהודי שנפטר בבית חולים לאסירים בימי הטיהורים של סטאלין. בהתלהבותו אחרי אמנות הסיפור שבעל פה, ובשימוש התדיר שלו באלמנטים אגדתיים ופנטסטיים, דומה הנסתר למספר סיפורים יותר מאשר לסופר. סגנונו מרמז על כך שכיוון לדקלום סיפוריו בקול, וכאבותיהם של מספרי הסיפורים, שוזר הנסתר בסיפוריו ביקורת סמויה ומסרים חינוכיים ודתיים.
אצל הנסתר האקט של סיפור הוא המסר בעצמו. גם כאשר האלגוריה שהוא טווה קלה מאד לזיהוי ולפירוש (וברב המקרים אין זה כך) ברור כי מטרתו הראשונית היא אך ורק עצם הסיפור. ככלי נשק בידי גיבוריו, הסיפור יכול להציל ולשנות חיים והוא המתווה את גורל הדמויות. באמצעות סיפוריו הוא יוצר מרחב חדש, בו למילה הכתובה או המדוברת, ולזה השולט במילים, יש כוח מאגי, ממש כמו זה הניתן בידי גיבוריו מספרי הסיפורים.
עבור אדם כמו הנסתר, אשר חווה על בשרו את טיהורי סטאלין ושראה במו עיניו את זוועות השואה, השליטה על גורלו באמצעות השליטה על המילים וסיפור הסיפורים היא הפנטזיה הגדולה מכולם.
"להפוך את הנשמה על פיה"
גם את הסיפור הריאליסטי מבין החמישה המופיעים בקובץ, "מלך מאגנוס", פותח הנסתר במילים "הא, מתי זה היה?!", כאילו הוא ניצב על במה מול קהל ומנסה ליצור מתח לפני תחילת הסיפור. באמצעות משפט קצר זה, וגיבוי הטכניקה הזו לכל האורך, הופך גם סיפור מציאותי זה לצ'יזבט, שמתובל בהומור היידי הידוע. עם זאת, תוכנו מוחשי וחד, ועד מהרה מתברר כי זהו סיפור המבוסס על חייו של אדם אמיתי, איוב מודרני שחי כיהודי באירופה הנאצית, אשר החיים חבטו בו שוב ושוב.
בסיפור זה לא רק הפנטזיה של מלכים, אגדות ו"היה היה" נעלמת, אלא גם הפנטזיה של הנסתר לגבי כוחו של הסיפור: הדמויות אינן מספרות תת-סיפורים כחלק מהעלילה, והמילים אינן מצילות את גיבורי הסיפור מגורלן האפל. עבור הנסתר, שעבורו כל שנדרש מגיבור על מנת להבטיח את עתידו הוא לספר סיפור קצר, ויתור כזה נובע מייאוש גדול. במכתב לאחיו אמר כי "לעבור מסימבוליזם לריאליזם הוא לאדם כמוני קשה מאד... [כמו] להפוך את הנשמה על פיה".
לכן, ב"מלך מאגנוס" כוחו של הסיפור נובע דווקא מתוך היעדר הפנטזיה, העומד בסתירה לסגנון של הנסתר שנחשף בשאר הסיפורים בקובץ. הדמות הראשית היא אנטי-גיבור, אשר נאלם דום בחברת אנשים, כלומר אינו יכול לספר להם סיפור בתמורה להצלתו. המילים, אומר לנו הנסתר, איבדו את כוחן אל מול הנאציזם.
"מאוצר סיפורי הנסתר", דער ניסטער (הנסתר). מיידיש: שלום לוריא ודב סדן (כרמל)