בסיסטית מחפשת להקה

הפעם הראשונה ששמעתי על ה-Pipettes הייתה כשריצ'רד בון, המנהל הראשון של הבאזקוקס, הזכיר את את שמן כשנשאל מה הוא שומע לאחרונה במהלך רב שיח שהתקיים בפאב בלונדון לכבוד יציאת ספרו של סיימון ריינולדס על הפוסט-פאנק. חוץ מזה בון הלל גם את "היי יא!" של אווטקאסט.

כשחזרתי לארץ מיד סילסקתי את שם הלהקה המסתורית שהוא דיבר עליה, אבל לא מצאתי כלום. ועכשיו - שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר - אי אפשר להמלט מהן. אלבום הבכורה שלהן, “We Are The Pipettes”, יצא בלייבל ממפיס אינדוסטריז, שנכנס לתודעה אחרי שחשף לעולם את ברודווי פרוג'קט ובלו סטייטס, ועלה מדרגה בשנה שעברה בזכות ההצלחה של The Go! Team (באמת את האלבום הפיקו בצוותא אחד מחבריה ביחד עם אנדי דרגאזיס, הוא בלו סטייטס), ושמן עולה שוב ושוב לאן שלא מסתכלים.

הפיפטס הן שלוש בנות מברייטון שלובשות שמלות תואמות עם נקודות, ולאחת מהן יש את הקול המקסים של סופי אליס בקסטור. ממבט ראשון הן יכולות להזכיר את לה טיגרה, שגם הן לובשות אווטפיטים תואמים במסורת הבד-זהה-גזרות-שונות, אבל הפיפטס הן לא בדיוק ריוט גירררלס כמו לה טיגרה. הפיפטס לא עושות הכל לבד אלא רק שרות ומתרכזות בכוריאוגרפיה המדויקת של התנועות שעליהן לבצע, בזמן שלהקה של בנים בשם The Cassettes מנגנת מאחורה.

עם זאת, בנות הפיפטס בהחלט טוענות לטעם אישי. באתר הבית שלהן הן מתכחשות לביטלס ומסבירות שמבחינתן ההיסטוריה של הפופ התחילה במפיק העל פיל ספקטור, שלקח את הבטחת הרוקנרול ואת המעמד הסוציו-אקונומי החדש של הטינאייג'ר וברא עבורו את הפופ. על פי האתר שלהן יש להן שפע של השפעות – פילי סול, אפרוביט, דיסקו, גלאם רוק, ריוט גירררל, דאנס פופ, אר נ' בי ולהיטי ברודווי, בין היתר – וגם לא מעט יומרות (הן אפילו מצטטות של ג'ון קייג'). חלק מההשפעות האלה נשמעות בתקליט שלהן, רובן לא. בגדול, הפיפטס הן הומאז' ללהקות הבנות הגדולות של הסיקסטיז: ה-Ronettes, ה-Shirelles, ה-Supremes וה-Shangri-las. עד כמה זה סתם רטרו ועד כמה יש פה זווית ראייה עכשווית וחדשה, כמו זאת של The Go! Team למשל, זה כבר נתון לויכוח.

להקות הבנות של הסיקסטיז הן באופן טבעי נקודת התייחסות שכיחה לבנות שעושות פופ, אם כי יש הבדל ברור בין השפעה שמתמוססת באלגנטיות בים של השפעות אחרות לבין הומאז' ברור כמו זה. ברור שלציטוט מהסוג שהפיפטס עושות אין מקום בעולם המצעדים של היום והקיום הטבעי שלו הוא בסצינות הקטנות והספציפיות המקדשות מוסיקה מהסיקסטיז. אבל מה, הפיפטס מלכתחילה לא צמחו מתוך סצינה כזאת ולא מקליטות בלייבל רטרו-סיקסטיז, אלא בלייבל אינדי מוכר. הן פועלות בתוך עולם האינדי הרחב וזוכות בו לתשומת לב מיוחדת בשל הסגנון שהן מתמקדות בו. עובדה שהן מופיעות לא רק במועדוני גראז'/מוד אלא גם זכו לחמם כמה שמות אינדי בכלל לא זניחים כמו המאג'יק נאמברז, גרהם קוקסון, British Sea Power ו-The Go! Team כמובן.

היה חשוב לציין את זה כי כשהן במיטבן הפיפטס בכלל לא נשמעות כמו השירלז או הרונטס במובן הרטרואי הפשוט של המילה, אלא דווקא כמו כמה רגעים קסומים בניו-ווייב הבריטי של תחילת שנות השמונים שגם בהם נשאו זמרות צעירות את עיניהן ללהקות הבנות של הסיקסטיז. ברגעים האלה מעלות הפיפטס באוב את השירים המוקדמים של קירסטי מק'קול הנפלאה ז"ל, ואת אלבום הבכורה של טרייסי אולמן, לפני שהיא הפכה לקומיקאית שמצחיקה את האמריקאים עם המבטא והמנהגים המשונים שלה.

האלבום ההוא של אולמן נשא את השם המצוין “You Broke My Heart in 17 Places” והוא כלל בעיקר קאברים חמודים ("Pull Shapes" של הפיפטס מזכיר מאוד את הביצוע של אולמן ל”Breakaway” של זמרת הפולק-רוק ג'קי דה-שנון), אך השירים הכי טובים בו היו פרי עטה של קירסטי מק'קול. אחד מהם היה שיר הנושא של האלבום והשני היה ”They Don’t Know” - סינגל הבכורה של מק'קול מ-79', שהביצוע של אולמן הפך אותו ללהיט ענק ארבע שנים מאוחר יותר.

מה שכל כך יפה בשירים האלה של מק'קול ואולמן זה שמרגישים בהם את הדו-וופ-וופ והשו-פב-פב מהסיקסטיז מוטחים בכל הכוח בקיר המציאות הבריטית האפורה. כשקירסטי מק'קול כותבת את הגירסה שלה לפופ הבנות הקלאסי והוא זוכה לביצוע במבטא בריטי רקוב, כל החלומות האמריקאים הורודים והנאיביות של הסיקסטיז מתנפצים לאלפי חתיכות אל מול החיים האמיתיים של אנגליה בשנות השמונים.

בכמה שירים באלבום של הפיפטס, המבטא הבריטי של הבנות בשילוב עם טקסט מדויק מצליח להזין רגש אותנטי לתוך ההומאז' שלהן, ולהציל אותו מהגימיקיות המטופשת שדווקא הלהיטים היותר בולטים בתקליט משתכשכים בה. השיר הכי טוב באלבום הוא ללא ספק “It Hurts To See You Dance So Well”, שמספר על שברון הלב שמרגישה כל בחורה כשהיא רואה את החבר שלה לשעבר רוקד ונראה מעולה.“Tell Me What You Want” גם הוא שיר מצוין והוא מספיק גרובי ונוצץ כדי להזכיר את הפופ המושלם סיינט אטיין.

האמת היא שכמעט הפסקתי לשמוע את הדיסק אחרי הצהרת הכוונות הגראז'ית הזולה "אנחנו הפיפטס" שפותחת אל האלבום. אחר כך התקליט מתאושש, אבל למרבה הצער לקראת הסוף הוא חוזר לבדיחות המיותרות והלא מצחיקות עם שירים כמו "סקס", שמספר על בחור שאומר לחברתו "אל תדאיגי את הראש היפה שלך" ומנסה לשכנע אותה לשכב איתו; "One Night Stand" בו דווקא הבנות מחפשות בחורים ללילה ומתחילות איתם בעזרת משפטי פתיחה שבדרך כלל מיועדים לבנות כמו "כאב כשנפלת מהשמיים?"; ו”ABC” על בחור חנון שיותר מתעניין בספרים מאשר בבחורות. אם הן כבר מתעקשות ללכת על הקו ההומוריסטי, אז פעם היו להן בדיחות יותר טובות. פעם, למשל, הן הביאו אותה בפראפרזה ל"I Love a Man in Uniform" של גאנג אוף פור: "I Like a Boy in Uniform (School Uniform)".

הפיפטס הן כבר די מזמן לא נערות תיכון, וההתיילדות – שהיא חלק בלתי נפרד מכמה וכמה ז'אנרים באינדי, כמו הטווי-פופ למשל – היא מקום מפתה אך מסוכן. במקרים מסוימים ההתיילדות יכולה להיות מקסימה ולסמל חיפוש אותנטי אחר תמימות והתרגשות שאבדה בעולם הפופ, ואילו במקרים אחרים היא עלולה לעצבן רצח. למרבה הצער הרבה מהטקסטים המתיילדים של הפיפטס, שמהווים חצי פרודיה על שירי הבינו-לבינה של הסיקסטיז, די מרגיזים.

אחד הדברים הכי בעייתיים בהתיילדות של האינדי היא שהיא לעולם מדברת רק אל חובבי אינדי, בעוד שנערים ונערות אמיתיים, כאלה שלא גדלו על אינדי, בחיים לא יבינו את הקטע. כשזה לא נעשה מספיק טוב מתחשק לזרוק את התחכמות האינדי הזאת לפח ולחפש משהו טינאייג'רי אמיתי. לא יודעת, אולי אני סתם מתעצבנת על הפיפטס כי התאהבתי השבוע בלילי אלן.

הפיפטס, “We Are The Pipettes” (יבוא, Memphis Industries)