וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: לי ינור

רותם רוזנטל

10.8.2006 / 12:33

היא מכנה את עבודתה 'כוריאוגרפיה של סטייט אוף מיינד', היא הייתה מכניסה מכות לשכן ואוהבת להזמין אנשים לדרינק

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

בשנה האחרונה שמעתי בעיקר את המוזיקה שמופיעה בסרט שעשיתי, "קפה עם פינה". רוב קטעי המוזיקה בסרט מגיעים מצילומים מתוך יצירותיה של פינה באוש (Pina Bausch ).

המוזיקה חשובה לי לעיבוד הדימויים בעריכה. אני שוזרת אותם יחד, בונה משהו חדש מהשילוב בין צילום ומוזיקה. אני מכנה את התהליך הזה כוריאוגרפיה של סטייט אוף מיינד. המוזיקה חיה בתוכי ומאפשרת לי לחלום על עריכה מחוץ לחדר העריכה או יוצרת בי רעיונות חדשים.

במקרים רבים אני מדביקה מוזיקה ממקום אחד למקום אחר, לא שייך. לרוב, המוזיקה הפוכה מהדימויים, אלה שני מצבים קוטביים שמתחברים יחד. אני אוהבת מאוד את המגוון המוזיקלי העשיר ביצירות של פינה באוש. זהו מקור השראה לגילוי עולמות חדשים.

דרך פינה הגעתי לשילובים מוזיקליים מרגשים, מצאתי סגנונות שמתקרבים לפאדו פורטוגזי שדוקר בעצבות מדויקת עם געגוע נוסטלגי, ישן וסוחף: אצל מוזיקאים כמו חוליאן ז'קוב, ג'ון מיאקה, ריואיצ'י סקאמאטו, עבדאללה איבראהים, בבל ז'ילברטו. בקיצור, מפסנתר של אימפרוביזציות בשיעור ריקוד של מתיאס ברוקארט ועד לתופים קוריאניים במקצבים שונים.

לחבק בתנועה אחת את "שלושה סוסים"

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

הכל מזין, תלוי בטיימינג. את "שלושה סוסים" של ארי דה לוקה חיבקתי בתנועה אחת. חלקים קטועים מהספר חוזרים מדי פעם, קופצים ככה פתאום מהזיכרון. את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט אני מתחילה כל פעם מחדש מפאת העייפות של הערב.

כשעבדתי על הסרט חזרתי לשירה של פול סלאן, לתרגום היחידי בעברית, "סורג שפה", וגם לעותק הצרפתי, "שבע שושנים מאוחר יותר". כל פעם יש הרגשה שהמילים כל כך ברורות וצלולות, כמעט חותכות את הדף לתוך עולם בלתי נתפס. כשאני סוגרת את הספר השיר כאילו נעלם, הופך ללבן, אי אפשר לגעת בו שוב.

בזמן האחרון אני טועמת מהספר על ואלסקה גרט, "אני מכשפה", "Je Suis Une Sorciere". גרט היא אמנית רב-תחומית גרמניה שחיה בתחילת המאה, רקדנית, סופרת, שחקנית.

אני לא רואה הרבה טלוויזיה. במקרה פתחתי לפני המלחמה וראיתי את הסרט "21 גרם", שהיה נפלא. יציאה לקולנוע הפכה לבילוי נדיר, בעיקר בגלל הנסיכות הקטנות שלי, לני ומיכאלה.

גם דרינק בסטודיו

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב רבי חנינא ביפו והייתי משנה את הגינה ממולי. היו הרבה ניסיונות לגדל בה שיחי סוף, שנשרפו לצערי. מאז גם נטעו עצים גדולים. הגינה מאוד אקלקטית, התנועות של צמרות העצים מתחברות למקום אבל מה שקורה מסביב, חול, וקקי של כלבים, כאילו לקוח ממקום אחר.

הייתי נוטעת עוד עצים מלבלבים שיחברו את כל האלמנטים ועצים שומרים גבוהים עם אור מתחלף, כמו צפצפות כסופות, כדי שבגינה ייווצרו שילובים של תנועות ולא יהיו בה רק כמה עצים ייצוגיים. את החול הייתי משאירה, אבל שיהיה נקי. לא משנה כמה מנקים, הוא אף פעם לא נקי.

למי היית מכניסה מכות?

הייתי מכניסה מכות לשכן מלמטה שתולה את הכביסה על מתקן שחוסם את הכניסה לבית. כמובן שהוא גם תמיד חוסם לי את האוטו כשאני צריכה לצאת.

מה ההתמכרות שלך?

שאלה קשה. יש לי חולשה לחיפושי בדים. פעם הייתי מרפדת מחדש את הכורסא שלי בסטודיו מדי כמה חודשים; קטיפה, פרחים, כותנה עבה, אדום תיאטרלי. היום אני מחפשת בדים לשמלות שלי, למכנסיים, וילונות לחדר של הבנות שלי וכמובן, בדים להדפיס עליהם צילומים. בדרך כלל הבדים לבנים אבל השקיפות, העובי והטקסטורה הם נושאים בפני עצמם שנכנסים גם הם לעיבוד הצילום.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

דרינק זה דבר נהדר, אני נוהגת הרבה להזמין לדרינק. החל מחברות עם ילדים אחר הצהרים, גם חברות לבילוי של ערב, דרינק לשיחה טובה. הרבה דרינקים עם מריאנה בוסירה, העורכת של "קפה עם פינה", אחרי יום מוטרף ולא ברור של עריכה כדי לפתוח אופקים חדשים או לעשות 'dissolve' ולעבור הלאה. שילובים רבים ובלתי צפויים. גם דרינק בסטודיו זה מאוד נחמד.

מה הרינגטון שלך?

טיפות גשם עם טון דיגיטלי עולה. צלצול לא מאיים, לא של חדשות בפתח, לא דרמטי מדי, שומעים אותו גם ממעמקי התיק, נעים.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הצייר האמריקאי מרשל גלייזר. הוא נפטר ב-1989, בדיוק השנה שבה נסעתי לפאריס ונשארתי תשע שנים. פגשתי אותו ב-1981, כשהפסקתי לרקוד בסטודיו של אלווין איילי בניו יורק והתחלתי לרשום. הוא האמין ברישום כאמנות. היה תלמיד של האמנים ג'ורג' גרוס והנס הופמן הגרמנים שהגיעו לאמריקה. המפגש המרגש שלי איתו ועם האמנות היה מפגש של פתיחות, תשוקה, חוש הומור ואהבת החיים. אפשר לומר שהוא היה סוג של מאסטר עבורי.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני לא מצטיינת עם האינטרנט. אני גולשת לפי הצורך, פרה פרה. אני מגיעה לאתר של Arte, הערוץ הצרפתי, כדי לראות מתי משדרים את "Le Nuit ". זו תוכנית שהשתתפתי בה לפני כמה שנים ומאז אני משתדלת לעקוב. זו תוכנית טלוויזיה שעובדת כמו מיצג מוזיאלי.

יש לי לינק קבוע ללהקה של פינה באוש כדי לדעת היכן ומתי נדבר, אני בודקת מה קורה במגזין האמנות המקוון "מארב", מתעדכנת בחדשות ומשחקת משחקי אינטרנט עם בתי לני.

תיק עיתונות:

המסע של לי ינור בת ה-43, אמנית רב-תחומית, עזב את גבולות ישראל ב-1986. אחרי שגדלה בחיפה ולמדה צילום בבצלאל, היא עברה לברוקלין, ללמוד צילום ב-Pratt Institute. אחרי 3 שנים המשיכה לצרפת, שם למדה באוניברסיטת פאריס, יצרה וגילתה את היצירה שלה מחדש. בימים אלה היא מציגה בתערוכה "יש מצב", תערוכה קבוצתית של אמני גלריה "החדר".

את תערוכת היחיד הראשונה שלה היא הציגה בצרפת ב-1992 ומאז היא נודדת בין תערוכות בארץ ובעולם. היא הציגה באינדונזיה, בצרפת, באיטליה, בניו יורק ובפורטוגל. מ-86' היא גם יוצרת סרטים על אמנים שסובבים אותה, כשהראשון שבהם היה הצייר מרשל גלייזר. גם רמי הויברגר קפץ להופעת אורח בסרט "רמי", שצולם ב-2000. השנה היא השלימה סרט בן 52 דקות שעסק בפינה באוש, "קפה עם פינה".

"לכאורה", היא אומרת, "אני נעה בין תקופות של סטילס לתקופות של סרטים. בעצם הכל מתערבב. בשנים האחרונות אני מצלמת שדות. את הכלניות, שמופיעות גם ב"החדר", צילמתי בתחילה בשחור לבן כמו את כל עבודות הסטילס שלי. אחרי שנתיים של כלניות בשחור לבן, העזתי לצלם אותן בצבע וידעתי שזה האדום שחיפשתי וכך יישאר.

"כשצילמתי את הסרט בגרמניה עם באוש ביקשתי בסצנה שצולמה מאחורי הקלעים מרקדנית שהיא גם חברה, כריסטיאנה מורגנטי, לספר לי על הפציעה שלה בשמלה אדומה. תוך כדי הצילומים, סיפרתי לכריסטיאנה על הכלניות האדומות שלי ושבעצם אני יכולה לערוך מהשיחה שלי עימה (עם שמלה אדומה כמובן), סצנה מיוחדת לכלניות שלי.

"כריסטיאנה התמוגגה ורקדה לי אימפרוביזציה של פרח: היא הרימה בעיגול מעליה את השמלה האדומה האינסופית וסיפרה שכל זה קרה כשפינה שאלה אותה מה גודל השמלה שלה.

"אחרי הצילומים של כריסטיאנה, היה לי ברור שהכלניות שלי יוצגו על בד שיפון, כמו שדות שרואים דרכם. כרגע הן מתוחות על מסגרת עם רקע של אלומיניום ומחכות לשלב את כריסטיאנה בפנים.

"כך קרה גם עם צילומי התמנונים שמופיעים ב"החדר". צילמתי אותם באקווריום הראשון שנבנה באירופה, שנמצא בנאפולי. השתמשתי באחד מהם לבמה של הכוריאוגרף האיטלקי פקו דצ'ינה שעימו עבדתי ב-1998.

"כשערכתי עבורו את הסרט, נזכרתי בהם. רציתי רצף, סולו של תמנון, אז הדפסתי אותם. תחילה על נייר פרגמנט, אח"כ על בד, אח"כ ניפחתי אותם והיום הם אצלי בסטודיו על בד שיפון. יש כאן סולו בכמה וריאציות. ל"יש מצב" בחרנו בדים קטנים כמו תכשיטים. סולו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully