גוד וויל האנטינג

הכל מתחיל במכנסיים קצרים וצמודים מדי, שמונחים על רגליים ארוכות וגמלוניות; בגופיה, שחושפת כרס מתפתחת ומכוסה בשיער מקורזל בצורה יוצאת דופן; במבט, שיכול, ברצינות התהומית שלו, לגרום להתפוצצות המעי אצל מי שיבהה בו ללא בקרה והשגחה עליונה; וכמובן התזמון, שהופך את כל הפוטנציאל הזה למיליונים. הצחוק אולי מועיל לבריאות, אבל הדולרים מועילים לחשבון הבנק. כשמגיעים לתכונות קומיות, לוויל פארל יש את כולן – סלפסטיק קלאסי, וולגריות, נונסנס, שנינות, כישורי חיקוי מרשימים, אבל בעיקר, יכולת לנכס דמויות ולברוא מאגר עצום מהן, שכל אחת שייכת לו.

בשבע השנים בהן השתתף כחבר קבוע בסאטרדיי נייט לייב, כמעט ולא היה מערכון שפארל נעדר ממנו. הוא היה מעודד זכר שלא התקבל לנבחרת העידוד עם בעיות שיעור בגב, מנחה הומוסקסואל לטנטי של תכנית כלבים, חיקה באופן מבריק את אלכס טרייבק המנחה של "מלך הטריוויה", ייצג בצורה הנאמנה ביותר את דמותו של ג'ורג' W בבחירות 2000 והיה הפרופסור הקינקי לספרות אנגלית, שאוהב להזדיין בג'קוזי בזמן שהוא אוכל שוק חזיר.

הוא אחד מחברי הצוות היחידים שהיו מועמדים לפרס ה"אמי", היחיד מבין כל חברי הצוות אי פעם (כולל ג'ון בלושי, דן אקרויד, אדי מרפי וסטיב מרטין), שזכה לשני אוספי מערכונים בדי.וי.די (ותאמינו לי יש המון חומר חסר). בתכנית האחרונה בהשתתפותו נפרדו ממנו כל חברי הצוות בנאומים מרגשים ואפילו אלכס טרייבק הגיע כדי לאחל כל טוב ודרך צלחה בקריירה הקולנועית.

ג'ון בלושי ודן אקרויד פרצו למסך הגדול עם "האחים בלוז", מייק מאיירס ודיינה קארווי עם "עולמו של ווין" וכריס פארלי ודייויד ספייד עשו זאת עם "טומי בוי". בעת השתייכותו לקאסט של ס.נ.ל פארל אמנם השתתף בתפקידים קטנים בכל סרט מבית היוצר של התכנית, אולם ההבלחה ה"מוצאי שבתית" הקולנועית הראשונה בה גילם תפקיד ראשי (ביחד עם כריס קאטן, המוכשר אך חסר הכריזמה) הייתה "לילה ברוקסברי", בו שיחקו השניים את האחים בוטאבי האווילים, שכל מבוקשם הוא רק להתחיל עם בחורות לצלילי "What is Love" של האדאוויי. הסרט לכשעצמו היה מצחיק מאוד, אולם בשום אופן לא מיצה את הפוטנציאל של המשיגנע הגבוה בעל המכנס הקצר וארובות העיניים השקועות אחוזות האמוק. דווקא ב"ג'יי ובוב השקט מכים שנית", בו שיחק תפקיד משני יחסית של שומר בראשות שמורות הטבע, ניתן היה להתחיל לראות מה טיבו האמיתי.

בדיעבד, אפשר לומר כי פריצת הדרך האמיתית שלו היתה כשהצטרף לחבורת הפראט-פאק של אואן ווילסון, בן סטילר, לוק ווילסון, ווינס ווהן וג'ק בלאק, כשגילם את תפקיד הנבל ב"זולנדר" של סטילר (ז'קובים מוגטו, חבר לשעבר בפרנקי הולך להוליווד והאיש שהמציא את העניבה עם המקלדת) בו הציב רף חדש של נבלים והרים את הסרט לגבהים של טמטום מבורך, כמותם לא נראו עד ומאז. ההופעה הוירטואוזית שהגיש שם פארל, כמעצב אופנה עילאי, עם נוירוזות קשות ונטייה הומוסקסואלית מובהקת אם כי מודחקת (באחת הסצינות היותר מצחיקות בסרט, כאשר הוא מהפנט את דרק זולנדר הוא לבוש כמו ילדה קטנה, מלקק סוכרייה ענקית על מקל ולוחש בפתיינות "האפי, האפי", בעגה של אדם שאיבד את השפיות מזמן), קיבלה אולי פחות פוקוס מהכימיה בין סטילר לווילסון (איך לא ליהקו אותם גם למיאמי וייס), אבל היתה לא פחות מבריקה.

ב"מועדון החברים" (המעט יותר מציאותי), בו שימש לעזר כנגד ההומור הציני והעצבני של ווינס ווהן וההומר היבש של לוק ווילסון, הוא נצנץ באור יקרות כפרנק דה טנק, כשירה לעצמו בצוואר חץ להרדמת סוסים, רץ בעירום מלא ברחובות העיר, רקד בתחרות התעמלות אומנותית עם סרט ורוד וקפץ כשהוא מחופש לאריה דרך חישוק בוער (שכמובן הדליק אותו). התפקידים הקטנים שלו ב"לדפוק חתונה", כמייסד כת דופקי החתונות ו"סטארסקי והאץ'", שם היה ביג ארל, (שוב) הומוסקסואל עם חיבה לדרקונים, היו בדיוק מה שהפך את הסרטים הללו ממאוד מצחיקים, לקאלט.

אחרי שהפך למוכר יותר גם מחוץ לעדת המעריצים הכפייתיים של הפראט-פאק וס.נ.ל, הוא החל להתנסות גם בסוגים אחרים של קומדיה כגון סרטי ילדים ("קטן עליו" ו"לדפוק אליפות"), קומדיות רומנטיות ("סמנתה" של נורה אפרון שם לפי השמועות גייס תסריטאי משלו ששכתב את כל השורות שלו, מה שמסביר את חוסר הקוהרנטיות ביניהן לבין התסריט), הדרמה המרגשת "Winter Passing" ואפילו סרט אחד של וודי אלן אחד ("מלינדה ומלינדה"), אולם בניגוד ללא מעט קומיקאים שממסחרים את עצמם, פארל המשיך לשמור על הטירוף הייחודי שלו כמעט בכל אחד מהם (תנחומי וואלה! תרבות מועברים למי שראה את "מלינדה ומלינדה" ויודעים שמדובר ביוצא מן הכלל במקרה הזה). ב"לדפוק אליפות" למשל, הוא משחק מאמן קטרגל, שמתמכר לקפה ונטרף מרגע לרגע. אם תעזבו את העלילה הצפויה, הקיטשית והכל-אמריקאית ותתמקדו בהופעה של קומיקאי ענק שנמצא במאניה שהולכת ומתגברת, לא תתחרטו אל השכרת הסרט הדבילי הזה.

מעבר לכל אלו, הסרט ששינה את התדמית של פארל כחוליה חיונית בשרשרת, והפך אותו לשובר קופות פוטנציאלי, היה יצירתו האלמותית המשותפת ביחד עם אדם מק'קי "והרי החדשות" (שניהם כתבו, מק'קי ביים). האגדה על רון בורגונדי סיפרה על קריין חדשות משופם ושוביניסט בסן דייגו של שנות השבעים, והוא לא רק אחד הסרטים המצחיקים של האלף החדש, אלא גם ככל הנראה הסרט הכי מצחיק בקריירה של כל מי שהשתתף בו (ווינס ווהן, לוק ווילסון, בן סטילר, ג'ק בלאק וטים רובינס – רובם בתפקידי אורח הורסים).

היקום האלטרנטיבי שיצרו מק'קי ופארל הוא כה טיפשי, מופרך ועמוס פרטים שמצריכים מספר צפיות על מנת לעכל את כולם, עד שהוחלט לייצר סרט נוסף מכל הסצנות שנשארו על רצפת חדר העריכה - מצחיק פחות אמנם, אך עדיין בגדר חובה. ביקום הזה יכול אדם לישון כפיות עם הכלב שלו, כשהם לבושים בפיג'מות תואמות; אישה יכולה להתאהב בגבר, גם הוא אמר לה שהפירוש שם העיר סן-דייגו הוא וגינה של לוויתן בגרמנית, או קרב-רב של חברות החדשות השונות עם נשקים מימי הביניים (תארו לעצמכם סצנה שבה סוקניק יורה חץ בוער לעבר יעקוב איילון). נדבך נוסף שחשוב להתייחס אליו, הוא היותו של פארל כותב גדול ולא רק מבצע מחונן. "והרי החדשות" הרוויח סכום נאה בקופות, אולם את התנופה האמיתית שלו צבר בדי.וי.די, שם הפך ללהיט עצום, שצבר הייפ והתפוצץ בסוף השבוע שעבר עם סכום לא יאמן של 47 מיליון דולר.

בשבוע שעבר עלה בארצות הברית למסכים " Talladega Nights: The Ballad of Ricky Bobby", ההמשך הרוחני של "והרי החדשות", בבימויו של מק'קי ובכיכובו של וויל פארל, שהפתיע והפך לסרט המרוויח ביותר באמריקה, ויש להניח שבצדק. הפעם לקחו פארל ומק'קי את העולם הביזארי שלהם והכפיפו אותו על מרוצי המכוניות של נסקאר הכל אמריקאיים. בנוסף לחשודים המיידיים, שמככבים בו בתפקידו אורח קטנים, הם הצליחו לגרור לחבורה גם את ג'ון סי. ריילי הגדול ("מאגנוליה") ואת סאשה בארון כהן (עלי ג'י), שחברתו איילה פישר שיחקה לצד פארל ב"לדפוק חתונה" (החברה הנימפונית של ווינס ווהן). הכיף הגדול כאן, הוא שהנושא עליו פארל ומק'קי מבססים את הסרט שלהם הוא שולי לגמרי - מבחינתי, אם הבמאי הוא מק'קי והכוכב הוא פארל, לא אכפת לי (שלא לומר אני רוצה מאוד) גם ללכת לראות רימייק לסדרה "עובדות החיים".