דגדגני

באחת הסצינות המפורסמות מתוך הסרט "הנרי וג'ון" המגולל את סיפור משולש האהבה בין הנרי, ג'ון מילר (אשתו) ואנאיס נין, מגיש הנרי מילר לג'ון את כתב היד של "חוג הסרטן" כדי לקרוא בו. היא מעלעלת בכתב היד, קוראת בו מספר עמודים אקראיים ואז הופכת פניה לעבר בעלה, שבגד בה עם אנאיס נין ועם אלף זונות צרפתיות, הסופר האמריקאי (האלמוני אז) שהעתיק את מגוריו לפריס, על חשבונה של אשתו האמידה, וצורחת מלוא גרונה: "מה זה? מה זה החרא הזול הזה? מה זה ספר הזיונים העלוב הזה? אתה הבטחת לי דוסטוייבסקי! דוסטוייבסקי!".

אני לא יודע מה הבטיח חגי דגן לכל אחת משתי חברותיו לחיים (כך טרח להתוודות על דפי המוסף של המדינה; שימו לב לדמיון הביוגרפי למילר, סופר הזיונים הגדול בהיסטוריה, למעט שלמה המלך), אבל יצא לו ספר הזיונים הכי גדול שנכתב מאז ומעולם בשפה העברית. נקודה. בלי קו נטוי, בלי מרכאות, בלי כלום. סור הצידה דן בן אמוץ, יאללה תתחפפו אהרון שבתאי וזיווה שלך, הזקפה של דגן הרבה יותר מרשימה.

דגן, שגם ספרו הקודם, "רשומות מאי הנשים", עסק בחיים על קו התפר בין האורגזמה למלנכוליה, שם הפעם בצד את כל המנטרות הקובעות כי אי אפשר לכתוב ספרות זיונים טובה בישראל (העברית, רבותי, היא חרא שפה לגמור בה) - וכי היד שהפכה דף גמרא, הלשון שלחשה משניות לא תוכלנה להתמצא בסביבת הדגדגן, בעיה היסטורית קוגניטיבית, אתם יודעים – ומגיש לנו את "מתחת לקו העונג", אחד הספרים השנונים והמשעשעים ביותר שתקראו בחייכם, וזו גם הבטחה וגם התערבות על כמה כסף שתרצו.

גרשון ושמאי, שני רווקים תל אביבים שהמתחם שלהם הוא שינקין פינת יוחנן הסנדלר, עסוקים מאה אחוזים מזמנם במה שמעסיק תשעים וחמישה אחוזים מהגברים תשעים אחוזים מהזמן - במחשבות על מין. כל עלה ברוח, כל גרר של עיריית תל אביב, פרסומת לוודקה בערוץ הטורקי, גול עצמי של אמיר שלח, נביחה של טומי לפיד ב"פופוליטיקה", בקיצור, כל דבר, הוא סיבה טובה דיה בשבילם להזות, להגות, לאונן, להתחרמן, לגרבץ ולהשתקץ. בנוסף לעובדה שזה כל כך מצחיק, זה גם אמין כמו תחקיר של מיכאל קרפין.

המין אצל דגן הוא אינסטרומנט עקר, אמצעי תפל - ולרוב גם מזוהם - הנגוע בהקשרים ונובע מתוך מקורות מתועבים, רדודים, שפלים, חסרי חשיבות, חסרי משמעות, סתמיים, ריקניים, פלצניים, או בקצרה - סממניה המובהקים של ביצת הגועל נפש בה אנו טובעים. דגן אינו מייפה דבר, הוא מלוכלך כבודלר, ישיר כהנרי מילר, מתוחכם כפיליפ רות, מתנשא כדן בן אמוץ ומקומם כשבתאי, שוביניסט נמוך מצח, אבל גם הומניסט אירוני שמציג את החיים בחמלה אכזרית. החרמן יודע לכתוב, הוא יודע לגעת בנקודת ה-G של פתטיות עידן הסקס-מניאק, יודע גם להפשיט נשים בעיניו ולכנות כל אחת, אבל כל אחת, בשם תואר מדויק. הוא מסוגל להתקשות, מסוגל להקשות ומסוגל לעשות בושות, אבל השאלה היחידה שלא נענית לאורכו של כל הספר, האם יש לו רגשות?