כבוד

ההוצאה המחודשת ל- "Live at Filmore West" של ארת'ה פרנקלין מסבירה את הצורך של זמרות אר 'נ' בי מודרניות בשחרור אלבומי הופעה. הוא מסביר את קיומם של "The Tour" (הסביר) של מרי ג'יי בלייג', ואת צד הלייב ב-"Experience" (המופלא) של ג'יל סקוט. בתחום הזה ההפקה יכולה להיות הכי נוצצת או מתוחכמת, השיר יכול להיות כתוב טוב או מעולה, אבל הם לא שווים דבר, ללא יכולות הביצוע של הזמר/ת. בין אם מדובר בוירטואוזיות או בהגשה צנועה, בהופעה אפשר לשמוע עד כמה, אם בכלל, הזמר/ת מתקשרים עם הקהל, ובאר 'נ' בי – עד כמה הקהל מחזיר להם. מהבחינה הזאת, זה לא תקליט. זה בית ספר.

בגיל 29 לפרנקלין היה כבר הספק אדיר של כמעט 20 אלבומים. כשהיא מגיעה להופעות בפילמור ווסט של 1971, היא סוחבת אחריה חתיכת קילומטראז' של קריירה לאדם כל כך צעיר, שכוללת שנים ראשונות, מבולבלות ומדשדשות של סטנדרטים ג'אזיים והקלטות אר 'נ' בי בגוון פופי; מעבר לחברת אטלנטיק, כשהיא חוסה תחת כנפיו של המפיק ג'רי ווקסלר, שדואג להפגיש אותה עם חבורת מוזיקאים אמיצים ויצירתיים, אנשי מאסל שואולוז. המפגש ביניהם מעמיק את הסול של ארת'ה ומחספס אותו. הם מקליטים יחד את אבן הדרך "I Never Loved A Man", וכך משנים את פני היצירה של ארת'ה לעד. סאונד הנשמה הדרומית משתלט עליה והופך אותה בעצם למקבילה הנשית של אוטיס רדינג - הקול החם, הרומנטי ועם זאת נטול החנופה של הדרום האמריקאי השחור.

שלל להיטים והערכה אומנותית אדירה ליוו אותה עד לאותו שלב, אבל ארת'ה הייתה גדולה בעיקר בקרב הקהל השחור. הימים הם סוף העידן ההיפי, תום ימי התום של הרוק'נ'רול ועדיין קהל שצמא לריגושי רוק חדשים. "אנחנו רוצים שארוכי השיער האלה יקשיבו לגברת הזאת" צוטט ווקסלר ( בביוגרפיה של ארת'ה, "The Queen of Soul"). הוא החליט להביא אותה להופעות בסן פרנסיסקו, המרכז הפסיכדלי ממנו הגיחו בין השאר דמויות מפתח כמו ג'ניס ג'ופלין, ג'פרסון איירפליין, קאונטרי ג'ו אנד דה פיש והגרייטפול דד ; הרכבים מוכרים פחות אבל מעולים כמו האוקספורד סירקל ו-Fifty Foot Hose; וגם להקה מעורבת וחדשנית, שניתן להניח שסללה היטב את הדרך של ארת'ה אל הפילמור – סליי אנד דה פמילי סטון. ווקסלר ואטלנטיק צדקו, אם כן, כשהניחו שלא הייתה סמלית מסן-פרנסיסקו כדי לחצות גשר נוסף במסע המוזיקלי של פרנקלין, כזה שבדיעבד קירב אותה יותר מתמיד אל הקהל הלבן.

לצורך העניין הוקם ליין-אפ חדש להופעה. בילי פרסטון המנוח בקלידי האמונד חורכים. כלי הנשיפה הFאנקים של קינג קרטיס והלהקה המלהיבה שלו, הקינגפינז. וגם זמרות הרקע, Sweethearts of Soul – שלוש בנות דודה של ארת'ה.

אמנות הקאוורים, וזו הרי חתיכת אומנות כשיודעים לעשות אותה כמו שצריך, לא הייתה זרה לפרנקלין. להיפך, אלבומיה היו מפוצצים בביצועים מחודשים ושירים שכתבו אחרים. בשלושת לילות ההופעה בפילמור היא שמה דגש על קאוורים לשיריהם של אייקונים לבנים מובהקים, חלקם הוקלטו על-ידה עוד קודם, וחלקם נוסו על הקהל לראשונה, כמו הביצוע ל-"Love the One You're With" של סטיבן סטילס (קרוסבי,סטילס, נאש ויאנג ובאפלו ספרינגפילד).

היא ממהרת את "אלינור ריגבי" של הביטלס, והופכת אותו לשלה. אבל על-אף הפרשנות האישית, הביצוע הזה לא ממש ממריא, גם לא בראי הזמן. ארת'ה עושה מהבלדה הקודרת של הביטלס קטע גוספל אנרגטי, ובהחלט לא מלוקק, אבל נדמה לי שצריך לראות אותה בפעולה כדי להתחבר באמת לפראפרזה הזאת. מצד שני, גוון הבלוז הגוספלי שהיא מעבירה על Bridge Over Troubled Waters"" של סיימון וגרפינקל, ראוי ביותר. זוהי פרשנות צנועה למדי שלה, שנותנת רוחב נשימה למשחקי השירה של ארת'ה, ומקנה לשיר אפילו סוג של אנרגיה מינית, שקשה בלשון המעטה לומר שהייתה ( או שהייתה צריכה להיות ) במקור.

היא עושה מטעמים מ-"Make it with You" של להקת Bread, ומ-"Mixed Up Girl", שכתב ג'ימי ווב ובוצע לפניה ע"י תלמה יוסטון. אבל גם אם אלו היו מהלכים מחושבים מידי כלפי הקהל הלבן, הם סללו את הדרך לשיאי המופע האמיתיים- השירים שהיו שחורים כבר במקור, ובמיוחד אלו שכתבה דווקא פרנקלין בעצמה. כשאלה מגיעים הקהל כבר שייך לגברת, ואז מקבל את המנה העיקרית, את הגורמה של הארוחה הזאת, Soul Food כפי שמעולם לא טעם אותו. "Don't Play that Song" הצובט והמופלא, למשל, ושני ביצועים מושלמים למתחרה על בלוז הזיונים הגדול ביותר בכל הזמנים, זה שממנו נולדו שירים לפרינס ודיאנג'לו, "ד"ר פילגוד". ברגעים האלו ברור שהאנרגיה, שעוברת בין ארת'ה והסופר-גרופ לבין הקהל, היא שילוב בין פורפליי אינסופי לפני התניית אהבים לבין תפילה אקסטטית בכנסייה, שמונהגת ע"י הכומר ארת'ה.

ההוצאה המחודשת מחולקת לשני דיסקים. הראשון הוא בעצם אלבום ההופעה המקורי, עם תוספות זמן קטנות. לקראת סופו מגיע הרית'ם אנ'בלוז הגוספלי המשלהב, שכתבה פרנקלין,"Spirit in the Dark", ובמהלכו ניתן לשמוע התרגשות בקהל, עד שניתן להבין שריי צ'ארלס עלה על הבמה. בראיון למגזין "בלוז אנד סול" סיפרה פרנקלין: "למעשה ראיתי את ריי בערך שבוע קודם לכן, וסיפרתי לו על תוכניותי לפילמור, אבל לא חשבתי על זה יותר מידי עד ללילה - ושם הוא היה בקהל. הדבר הבא שידעתי הוא שהוא היה על הבמה ושרנו את ,'ספיריט'". הקטע מתארך לסשן מאולתר והיסטרי בין 19 דקות וחצי לערך, במהלכן צ'ארלס שר ומחליף את פרנקלין על הפסנתר החשמלי.

עם זאת, זה הדיסק השני, שכולל שירים וביצועים )חלקם מקבילים לדיסק הראשון) שלא הופיעו במקור, הוא שהופך את האלבום הזה מגדול - לענק. השירה של ארת'ה מחושבת קצת פחות ונוגעת יותר - מה שמסביר כנראה מדוע הקטעים האלה לא נכנסו לתקליט המקורי, אבל הבסיס הסולי שלו רחב יותר. היא שרה בו בין השאר את בלדת הגעגועים קורעת הלב שלה, "Call Me", ומעמיקה את הקשר השחור עם הקהל דרך ביצוע יפהפה ל-"You're All I Need To Get By" של מרווין גיי ותמי טרל המנוחים (שנכתב אגב ע"י אשפורד וסימפסון). "בלוז, רפא אותי" שר ג'ון לי הוקר ז"ל. אין ספק, שבתקליט הזה ארת'ה היא היא ד"ר פילגוד.

ארית'ה פרנקלין - "Live at Filmore West" (הד ארצי, Atlantic)