- "תגיד, קראת את טולקין?"
- "טולקין?"
- "כן, ההוא שכתב את ספרי ההוביט, קראת אותם?"
- "כן"
- "הוא מתאר דברים מאוד יפה"
(דיאלוג בין ברנדן לפין מתוך "בריק")
אחד הקשיים הגדולים ביותר העומדים בפני תסריטאי הוא יצירת עולם עם מראה, התנהלות, קודים ושפה פנימיים וייחודיים. כל עוד מדובר בז'אנרים שההיאחזות שלהם במציאות היום-יומית היא רופפת או אלגורית, כמו פנטזיה ומדע בידיוני ז'אנרים שכשלעצמם מיועדים לקהל מאוד ספציפי שמקבל את החוקיות שלהם העולם שנברא אינו חורה לצופה, מפאת מיקומו בעתיד, בעבר או בגלקסיה רחוקה, רחוקה, רחוקה.
הבעיה מתחילה כשלעולם הבדיוני יש זיקה חזקה לריאליזם, בד בבד עם ציות לכללים פנימיים, שלוקח זמן להתרגל אליהם ולהבין את יחסי הגומלין שלהם עם המציאות. אלה הם גם הסרטים שאני הכי אוהב. סרטים שבהם מה שנראה על המסך הוא לאו דווקא התרחשות מציאותית-אובייקטיבית, אלא אווירתית-הכרתית (ואני לא מתכוון חלילה לכל מיני סרטים בהם לא ברור הרווח שבין חלום, תת הכרה ומציאות). המפיק הגדול בוב אוונס מספר, שכאשר רוברט טאון הגיע אליו עם התסריט של "צ'יינהטאון", הנ"ל ניסה להסביר לו שצ'יינהטאון אינה מקום גיאוגרפי, אלא מצב נפשי. כן, מסביב יש עלילת פשע, פרשת גניבת מים ונדל"ן ואבא מפחיד שמזיין את הבת שלו ונולדת לו בת/נכדה במין שיכתוב של אדיפוס אבל התהליך המנטאלי שעובר הגיבור, והעובדה שאנו רואים את הסיפור דרך העיניים הכבויות שלו, הוא זה שלמעשה מעניק ל"ציינהטאון" את הכוח העצום שלו.
לא לחינם הזכרתי את "צ'יינהטאון" בהקשר של "בריק", שעלה על מסכי הקולנוע בארץ בסוף השבוע. בנוסף לעולם העצמאי ולחוקיות הפנימית שמניעים את שניהם, יש כאן שעתוק של הבלש הפרטי הקלאסי, פיליפ מארלו או סם ספייד (הסרט מתרחש בקליפורניה, כך שמארלו הוא יותר רלוונטי כאן), והצבתו מול עולם שמפורק מאידיאלים וערכים כלשהם. כשם ש"צ'יינהטאון" לקח את הפילם-נואר וביקר דרכו את הממשל הניקסוני והחברה האמריקאית המשוסעת של תקופת וייטנאם, כך גם "בריק" מעביר את הביקורת שלו על אמריקה המפוררת של בוש.
שפה קשה
העיירה הקליפורנית בה מתרחש הסרט נטושה כמעט לחלוטין - הרחובות ריקים, אין תנועת מכוניות ואין עדי ראיה לשום התרחשות; היחס לחוק ולשמירה עליו אמביוולנטי; הממסד מסואב מבפנים, סרוח ולא רק שקשה לסמוך עליו, אלא אפילו מסוכן לעשות זאת. אולם, בעוד הסיפור של פולנסקי וטאון עשה זאת על ידי אמצעים קלאסיים, "בריק" של ריאן ג'ונסון (שכתב וביים הדרך היחידה כמעט לפרוץ את מכשול בריאת העולם), עושה הזרה מעניינת ולוקח את הסיפור הבלשי המוכר לתוך בית ספר תיכון (חבר שלי טען שמדובר בשילוב של "הנץ ממאלטה" ל"90210". לגיבור אפילו קוראים ברנדן), על כל המשתמע מכך מעמדות חברתיים, מסיבות מצומצמות, טריטוריות שבהן כל חבורה מסתובבת, מקומות מפגש מוסכמים, וכמובן סלנג.
הדבר הבולט ביותר ב"בריק" הוא השפה והחשיבות העלילתית שלה (וכאן נכנס ההקשר הטולקיני: טולקין היה בלשן, שייצר בספריו עולמות שאופיינו על ידי שפות). השפה של ג'ונסון מקודדת כלפי הצופה, והוא אינו יכול להבין אותה. בהתאמה, גם שפתן של הדמויות מקודדת כלפי הגיבור, שמדבר גם הוא בקודים משלו. רק ברגע שאנחנו, הצופים, נשבור את המחסום הזה, ונבין אותה, יוכל גם הגיבור להבין את המכשולים הלינגוויסטיים שעומדים בפניו, בדרך להבנת הפתרון (כמו, למשל, מה המשמעות של "ארוחת צהריים" ומהו "בריק").
מהירות התגובה, השנינות והלהטוט הלשוני, שואבים השראה מהספרים של צ'נדלר והאמט (שגיבוריהם היו חדי לשון ולמודי צרות גם הם). הגיבור של ג'ונסון מזכיר בהתנהלותו ובנתק החברתי מהסובבים אותו, דווקא את אליוט גולד של רוברט אלטמן ופחות את בוגארט של ג'ון יוסטון.
אני מבניין מקסיקו
בתוך היקום הזה נטוש, עמום מוסרית ומסובך מבחינה לשונית, נדמה שגם מקומם של ההורים והמורים עורפל, ולא במקרה (את מאמא וולש לא תמצאו כאן, למקרה שתהיתם). מצד אחד, לסגן מנהל בית הספר שבו מתרחשת העלילה יש כוח הרתעה עצום; מצד שני, האגביות בה מתייחסים כאן להרואין ולסחר בו, מותירה את היחסים ביניהם מעט פרומים. כאן אולי המקום להזכיר את ההופעה המבריקה של לוקאס האס (הילד מ"העד"), שעוצב כסוחר סמים מיתי עם נטייה גותית קשה (בכלל, לסצנה הגותית יש כאן נוכחות חזקה), עם רפרור חזק לפורטרט עצמי של רוברט מייפלטורפ (עם המקל עם הגולגולת והגלימה השחורה שמסמלים את המוות), מה שמגביר את החשש שראיין ג'ונסון היה בעברו סטודנט לאמנות.
גם מקומה של הפאם פאטאל אינו נפקד ב"בריק". אפשר לומר שהוא הוכפל, אולי אפילו שולש. סביב 3 בחורות נעה העלילה האחת נרצחת, השנייה מנסה לעזור והשלישית מנסה להפריע כשלא ברור, איזו גרסה של מי מהן לאמת, היא זו שתוביל את הגיבור לגיהנום הפרטי שלו. מה שכן, בז'אנר הזה לא הייתי מאמין לאף בחורה יפה עם כסף ותספורת משנות ה-40. מה שנקרא, הומאז' לפנים.
העבר הסאנדנסי, ההייפ, אתר האינטרנט המושקע, המיקום התיכוניסטי והאווירה המעט תלושה שאופפים אותו הופכים את "בריק" לאחיהם הצעיר של "דוני דארקו" ו"נפוליאון דיינמייט", מה שגם אומר שצפויים כאן לא מעט ריקושטים של "המלך הוא עירום" וכו'. "בריק" הוא בוודאי לא סרט מושלם. הוא יהיר, נפוח מעצמו, מחורר עלילתית וסטודנטיאלי בשגעות, אבל באותה נשימה הוא גם מציג זווית קולנועית מרעננת וחדשה. דווקא בחוסר השלמות הזה (בניגוד ל"דארקו" שהכניס את ריצ'רד קלי לחרדת יצירה), גובר חינו. ואולי, בעצם, ההישג הגדול ביותר כאן, היא שסוף סוף סרט כמו "בריק" מוצג כאן בקולנוע.