מלחמת ההכחשה

לפני כשבועיים, מספר שעות לפני שנודע בתקשורת על אסון כפר כנא השני ועל מימדיו (שהתגלו כמוגזמים אחר כך), חתמתי על 'הצהרת הסופרים, המשוררים, העורכים והמבקרים הצעירים', שקראה להפסקת אש מיידית וישיבה לשולחן המו"מ. באותו יום, היערכות צה"ל בדרום לבנון לא הייתה שונה בהרבה מהיערכותו בליל שישי האחרון, טרם תחילת הרחבת פעולת צה"ל בלבנון, עם קבלת החלטת מועצת הביטחון באו"ם. ולעומת זאת, מצבה הצבאי, המדיני, החברתי והכלכלי של ישראל היה טוב ממצבה היום.

תגובות אלימות, בהן כונו החותמים "בוגדים" וגרוע מכך, לא איחרו לבוא. והנה, ללא שום שינוי נראה לעין, וכשיותר מ-90% מאזרחי ישראל היהודים עדיין תומכים בהמשך הלחימה (לפי סקרי העיתונים הגדולים), החליטה ממשלת ישראל לקבל את החלטת האו"ם, ולהכריז, בתקווה, על הפסקת אש, שהחלה היום ב-8:00.

ברגעים כאלה, ולא רגע מאוחר יותר, חייב כל אדם לבחון את מהות ההחלטה, והתאמתה להשקפתו המדינית – בין אם הוא תומך בקבלה הישראלית של ההחלטה ובין אם הוא מתנגד לה. הפוליטיקאים, ממש כמוכם, מבולבלים: משמאל טוען פרס כי אי אפשר היה לחלום על החלטה טובה מזו, ואילו מימין טוענת לבנת כי זוהי כניעה מוחלטת, שאין בה שום הישג. האמת היא, כמובן, היכן שהוא באמצע. והאמצע, כיום, הוא לא מקום טוב להיות בו.

מלבד הגדלת כוח יוניפי"ל והרחבת סמכויותיו, הישג שאין לזלזל בו אך גם אין להאדירו, מתגאים חברי הממשלה בעיקר בעובדה שהאו"ם לא גינה את ישראל. ההחלטה הנוכחית מציבה את ישראל, לבנון וחיזבאללה פחות או יותר באותה נקודת פתיחה בה היינו לו ישראל הייתה מודיעה על הפסקת אש לפני שבועיים, במיוחד לאור ההערכות שחיזבאללה לא מתכוון לשתף פעולה עם ההחלטה.

זו בדיוק הסיבה שעם היוודע תוצאות ההחלטה הזדרזה הממשלה להורות על הרחבת הפעולה – על מנת להגדיל, ולו במעט, את היעדים המגוחכים שהצלחנו להשיג בחודש שלם של לחימה. עוד מעט, כפי שהבהירו שרי הממשלה, חברי הכנסת ובכירי הצבא, נשב לשולחן מו"מ עם צד שלישי ונתחיל לראות כמה ידיים ששפכו דם ישתחררו מאחיזת האזיקים הישראלים תמורת שני החטופים, בעוד כוחו של חיזבאללה בדרום לבנון לא נפגע פגיעה של ממש.

לאור זאת, חייבים אותם 90% לבחון בעיניים פקוחות את משמעות המהלך: אם שיעור התומכים בהמשך הלחימה לא השתנה מאז ההודעה על החלטת מועצת הבטחון, הרי שממשלת ישראל הינה "בוגדת", ממש כפי שמנסחי עצומת הסופרים וחותמיה הינם בוגדים. בוגדת באזרחיה שרוצים להמשיך את המלחמה, בוגדת במטרות שהציבה לעצמה ובוגדת בחיילים שנתנו את חייהם תמורת תוצאה שונה מזו. ואם אכן השתכנעו אזרחי המדינה שיש צורך בהפסקת אש, אין ברירה אלא לשאול מדוע לא עשינו זאת לפני שבועיים, עם הישגים דומים להישגינו היום.

בין אם היום אתם מתנגדים להמשך הלחימה או תומכים בה, הממשלה אכזבה אתכם. שריה בוגדים או קצרי רואי. אין אפשרות שלישית לנוכח התעלמות הממשלה מקול ההמון מחד גיסא ומהנביאים אנשי רוח מאידך. ועם זאת, איש אינו קם ואומר – המלך הוא עירום, עקרונות החלטת האו"ם יכלו להיות מושגים לפני ימים רבים ומאות הרוגים. או לחילופין – המלך הוא עירום, החלטת האו"ם ריקה מתוכן, יש להתעלם ממנה ולהמשיך את הלחימה.

זו אינה הפתעה. קוראים לזה הכחשה, וזו האפשרות היחידה שנותרה לישראלים. אל מול פיאסקו כה ברור, אין אפשרות לעם שרוצה לשרוד מנטאלית אלא לכופף את הראש, להדחיק ולקבל את הדין. אבל יומה של הממשלה הזו, אם יש לעם הזה עמוד שדרה, עוד יבוא.

חוסר הבנה של שדה הקרב הלבנוני, חוסר אומץ לבצע מהלך צבאי (מוצדק) קצר ימים ורחב טווח, הפקרת העורף לחסדי גיידאמק ושותפיו, הרעבת מילואימניקים ואסון הסברתי מהדהד; בכל היבט והיבט של המלחמה נכשלה הממשלה חרוצות וכל יום שעבר העמיק את המשבר המוסרי, הצבאי, המדיני, החברתי והכלכלי של ישראל. פרץ, אולמרט וחלוץ אינם פושעי מלחמה. ועם זאת, היות אדם נקי מפשעי מלחמה בוודאי אינה תנאי מספיק להיותו ראוי להוביל מדינה. ממש כפי שמנסחי העצומה אינם בוגדים, שרי הממשלה אינם בוגדים. בניגוד לחותמי העצומה – מנהיגי המדינה קיבלו ציון נכשל.

במאמר חריף ומנוסח היטב, השווה ארי שביט, עיתונאי הארץ, בין דו"ח ועדת אגרנט לבין דו"ח ועדת ברק שעוד עתיד לבוא. בזאת, סימן שביט את מלחמת לבנון השנייה כזהה במהותה למלחמת יום כיפור. בזמנו, כשכתבתי על "אם יש גן עדן" של רון לשם, הזדרזתי לקבוע שהסופר מציב את מלחמת לבנון הראשונה כטראומה המכוננת של הדור הצעיר, כפי שהייתה מלחמת יום כיפור להוריו. היום ברור ששביט רואה את הדברים נכוחה: מלחמת לבנון השנייה, על הרוגיה המעטים יחסית ועם ההכרחיות וחוסר הברירה שליוו את ימיה הראשונים, הביאה לשיא נורא של תחושת אוזלת היד של ישראל, ובגעגוע למנהיגים אמיתיים ולתחושת שותפות אמיתית.

עוד מעט, קצת אחרי שיושג הסכם בינוני במעלותיו, נבין שהאלוף אודי אדם הינו הש"ג התורן, וכי על מדינת ישראל להתמודד עם בעיותיה האמיתיות: שר בטחון צעצוע, רמטכ"ל מתנשא וראש ממשלה חסר ניסיון וחסר יכולת הנהגה, שלא ראו את הנולד, לא הקשיבו לפחות מ-10% מהאזרחים שהשכילו להרכיב משקפיים, והפקירו את כולנו.