אפוקליפסו עכשיו

כל מה שהיה צריך כדי להחזיר את הקליפסו לתודעה ולהפוך אותו לצליל החם של הקיץ – בתוספת כמות נדיבה של רום וקולה – זה בחורה בת 21 בשם לילי אלן. אבל אלן – או יותר נכון, כותבי השירים שלה – הם לא הראשונים ששמו לב שהגיע הזמן להוציא את הקליפסו מהבוידעם. וכשאני אומרת קליפסו אני ממש לא מתכוונת לגרסה האמריקאית המיופייפת של הארי בלפונטה, אלא לקליפסו האוריגינלי שנולד בטרינידד ונדד באופן עצמאי ללונדון.

הרבה לפני הסקא, הפסקול הרשמי של הקהילה השחורה של לונדון היה הקליפסו, כפי שניתן להבין מסדרת דיסקים בשם “London is the Place for Me”, שיצאה בשנים האחרונות ב-Honest Jon’s, הלייבל של דיימון אלברן ושות'. האוסף הראשון בסדרה, שיצא ב-2002, איגד יחדיו קליפסו טרינידדי שהוקלט בלונדון בין השנים 1950-1956, וכלל תשעה קטעים של לורד קיטשנר (כולל הלהיט שנתן לסדרה את שמה) ועוד הרבה שירים נהדרים שמתארים בשנינות את חיי היומיום בלונדון, על רקע מוסיקלי המיובא הישר מפורט אוף ספיין. החלק הרביעי בסדרה יוצא השבוע, ויש בו שלושה שירים של לורד קיטשנר המנוח - כוכב הקליפסו הגדול ביותר של כל הזמנים, לו באנו לחלוק היום כבוד.

על מנת להתחקות אחר ההיסטוריה של הקליפסו - מוזיקה אפרו-קאריבית שמקורה בקולוניות הבריטיות והצרפתיות באיים הקאריביים בתחילת המאה שעברה - כדאי לדעת שטרינידד עברה מידי הספרדים לידי האנגלים בסוף המאה ה-18, אם כי היא אוכלסה בזמנו בעיקר על ידי הצרפתים והעבדים השחורים שלהם. בסוף המאה ה-19 היא אוחדה עם טובגו, כאשר טרינידד וטובגו קיבלה את עצמאותה ב-1962 והפכה לרפובליקה ב-1976. את מקורות הקליפסו אפשר למצוא בשירי העבדים האפריקאיים בטרינידד, שתקשרו אחד עם השני באופן מוסווה באמצעות מוזיקה (בדומה להולדת הבלוז אצל העבדים השחורים באמריקה) ובקאריסו - מוזיקת עם טרינידדית המושרת בעיקר בצרפתית. ביחד עם השפעות דרום אמריקאיות והשפעות מוזיקליות שהגיעו לאיים הקאריביים מאירופה, צמח בסופו של דבר הקליפסו בעשורים הראשונים של המאה העשרים.

הקליפסו הפך לאטרקציה המרכזית בעונת הקרנבל בטרינידד, כשבמחצית הראשונה של המאה שעברה נפתחו עוד ועוד "אוהלי קליפסו", בהם האמנים הופיעו. הטקסטים של הקליפסו שימשו דרך להעביר חדשות ברחבי האי ולהביע ביקורת נגד השלטון, וגם כשהשליטים הבריטיים עלו על הפטנט והחלו לצנזר שירים, יוצרי הקליפסו תמיד מצאו דרך להתחכם. וקיטש, קיטש הוא היה המלך.

לורד קיטשנר – גבוה ורזה, לבוש בחליפה ומגבעת לראשו - לנצח ייזכר בתור ה"גראנדמאסטר של הקליפסו". קיטש נחשב למלחין מספר אחד לנגני סטיל-פן – תוף הפלדה הענקי הזה שנראה כמו סיר מרק שנגנב ממטבח צבאי (אולי יצא לכם לראות אנשים מתופפים בתוך אחד כזה בכניסה לשוק של פורטובלו בלונדון או בנוטינג היל קרנבל, שלורד קיטשנר היה בין מקימיו), וזכה בלא מעט פרסי פנורמה המוענקים למלחיני מוזיקה לסטיל-פן. ולא רק זה, הוא גם זכה ב-Road March – הפרס המוענק למי ששירים שלו מושמעים הכי הרבה פעמים במצעד הרשמי בקרנבלים הקאריביים המתקיימים ברחבי העולם – יותר פעמים מכל אמן אחר.

קיטש היה אחראי על קירוב הקליפסו למקצבים אפרו-קובניים ולג'אז והשפיע עמוקות על התפתחות הקליפסו בהמשך הדרך. הוא הלחין מנגינות מדבקות וכתב טקסטים מצחיקים ושנונים על הכל - מפוליטיקה, הבעיות החברתיות בארצו ואלה של קהילת המהגרים באנגליה (היזהרו מבעלות בית מנג'סות ומנישואי תערובת, ילדים) ועד אהבה ומערכות יחסים. וכמו כל בני ארצו, גם קיטש הלל ללא לאות את האיבר האהוב עליו בגוף האישה, במיוחד כשעבר מקליפסו לסוקה. ולראייה, להיט הסוקה הענק שלו “Sugar Bum Bum”, הכולל את המשפט "אני אוהב לראות את התחת השמן שלך".

להגנתו של קיטש יש להבהיר שהעכוז הנשי תמיד היה חלק בלתי נפרד מהתרבות הקאריבית והקרנבל היה שוק בשר מדרגה ראשונה. לא בכדי הומצא המונח "קרניבל בייבי" שמתייחס לעובדה שאחוז הילודה בטרינידד עולה פלאים בנובמבר, תשעה חודשים אחרי קיום הקרנבל. אבל לא רק באחוריים עסק האיש. הוא תיאר בשיריו לא מעט אירועים היסטוריים או פיסות אקטואליה מטרידות בשלווה אירונית והניואנסים בשירה שלו תמיד הסגירו את הביקורת שלו כלפי הממסד, גם כשביקורת כזאת הייתה אסורה ומסוכנת.

לורד קיטשנר נולד בארימה, עיר במזרח טרינידד, ב-1922 בשם אלדווין רוברטס. הוא החל לכתוב שירי קליפסו בגיל עשר ועזב את בית הספר בגיל 14 לאחר מות הוריו. בגיל 16 הוא כבר החל להופיע. הלהיט הראשון שלו, "החנויות נסגרות מוקדם מדי" יצא ב-39' והוא התקדם מהר מלהרוויח 12 סנט לערב לדולר שלם.

בשנות הארבעים הוא עזב את ארימה לטובת פורט אוף ספיין, עיר הבירה. כוכב קליפסו אחר, הנמר הנוהם (יש גם את האריה השואג והדרור האימתני), העניק לו את הכינוי לורד קיטשנר, על שם הגנרל הבריטי הנודע שניצח במלחמת הבורים אחריה קיבלה אנגליה את השליטה בדרום אפריקה. בטרינידד השתגעו על הגנרל הבריטי ומהר מאוד גם על הזמר שאימץ את שמו. במחצית השנייה של שנות הארבעים נהיה לורד קיטשנר כוכב הקליפסו הגדול ביותר בארצו, וזה, כנראה, היה הזמן להתחיל להתפשט לכיוונים אחרים.

אחרי שהביא את בשורת הקליפסו לג'מייקה ולגאנה המשיך לורד קיטשנר במסעו. התכנית המקורית הייתה לנסוע לאמריקה, אבל כשהוא לא קיבל ויזה הוא החליט להגר לאנגליה במקום. ב-48' הוא הפליג מג'מייקה לאנגליה (ביחד עם כוכב הקליפסו לורד בגינר) על סיפון ה- Empire Windrush - הספינה שסימלה את תחילת ההגירה המאסיבית מהקאריביים לאנגליה לאחר מלחמת העולם השנייה. קיטש החל מיד להופיע במועדוני מהגרים בלונדון והגיע מהר מאוד גם לטלוויזיה הבריטית. תוך שנתיים הוא השיג חוזה הקלטות ובפיפטיז הפך לכוכב גדול גם באנגליה. אם הנסיכה דיאנה העריצה את דוראן דוראן, הנסיכה מרגרט הייתה דלוקה בענק על לורד קיטשנר. אומרים שהיא קנתה מאה עותקים של תקליט שלו כדי לשלוח לחברים.

כמצופה, ההצלחה קצת שיגעה את קיטשנר. חיי הלילה של לונדון, שפע הבחורות והכסף שאפשר לו לקנות יותר מדי נעליים מבריקות, חליפות וכובעים לא עשו לו טוב, אז הוא עבר למנצ'סטר והתחתן עם אישתו הראשונה, אישה אנגלייה בשם מרג'ורי (עליה נכתב השיר "מרג'י"). במנצ'טסר הוא שגשג אפילו יותר מבלונדון - הוא פתח מועדון משלו ונכנס לעסקי הנדל"ן. במקביל המשיך לכתוב שירי קליפסו, שנהיו להיטי קרנבל בטרינידד, גם אם הוא לא היה שם כדי לשים עין על המצעד. במהלך מרבית שנות השישים הוא נסע הלוך וחזור בין אנגליה וטרינידד, עד שב-67' הוא חזר סופית למולדתו.

כמו מרבית אמני הקליפסו של התקופה, לקראת סוף שנות השבעים עבר קיטש לסוקה – השלב הבא בהתפתחות הקליפסו. הסוקה מהירה יותר מהקליפסו, אנרגטית יותר וכוללת גיטרה ובס חשמליים וסינתיסייזרים. אם המטרה המוצהרת הראשונית של הסוקה הייתה לרומם את נפש האדם (סוקה זה שילוב של המילים סול וקליפסו), מהר מאוד היא הפכה לסוג של דאנס מנענע אחוריים זוועתי. בשלב הזה הטקסטים המעולים של הקליפסו כמובן כבר לא היו פקטור והפרמטר היחידי להצלחת שיר היה מידת הדאנסביליות שלו.

לורד קיטשנר המשיך לכתוב שירים ולהקליט עד יומו האחרון, כשהיצירתיות הבלתי נדלית שלו קשורה בין היתר לעובדה שהוא לא שמר בבית תקליטים ישנים שלו ותמיד אמר שהוא צריך לכתוב שירים חדשים כי הוא לא זוכר את הישנים. הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 78, וזכה בארצו לפרידה לא פחות חגיגית מיוסי בנאי. בנוסף קיבל קיטש רחוב על שמו, בול עם דמותו, פסל בפורט אוף ספיין וקריצה מילדה אחת בשם לילי.