וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אמונה עיוורת" של אבי גרפינקל

14.8.2006 / 12:51

משולש בין גבר חילוני, אישה חרדית והפער בין חילוניים לדתיים, והכל מתוך מצווה. "אמונה עיוורת" של אבי גרפינקל

קו 9 הגיח מעיקול מטודלה ונעצר בתחנה. הנסיעה היומית לאוניברסיטה החלה. ברמזור עלה האוטובוס שמאלה עם רחוב עזה, חלף על פני בית ראש הממשלה וטרה סנטה ופנה לקינג ג'ורג', המלוכלך שברחובות ירושלים. פיח מעשן המכוניות כיסה את קירות הבתים, כתמים דבקו במדרכה, גינת ברעם הכמעט ירוקה ניצבה כפיסת בד זעירה שאין בה כדי לכסות על ערוות הרחוב. בהצטלבות עם יפו ציין תבליט כי האימפריה הבריטית כבשה את העיר ירושלם מידי האימפריה העותמנית, אבל החנויות הפרושות לאורך הרחוב - אפלוליות ומזוהמות - הזכירו לי את קושטא, לא את לונדון.
האוטובוס טיפס בשטראוס ונתקע בפקק. מבעד לחלון הבחנתי במודעה נוספת:

"ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש
בלב קרוע ומורתח הננו להודיע על הסתלקותו לגנזי
מרומים של אבינו מורנו ורבנו אחינו וסבנו גאון ישראל
מרן הגאון אברהם הורוביץ זצוק"ל
בן הגאון רבי משה ונכד הגאון יוסף שמעון הורוביץ
מקים עולה של תורה וחומת הדת הטהורה בכל רחבי הונגריא
אמודאי בים התלמוד בקיא בנתיבי התורה ובחדריה..."

אותיות המודעה הלכו וקטנו ככל שהתקרבו לתחתיתה, עד שלא יכולתי לקוראן. הבנתי שאין לי ברירה ושאי-אפשר לדחות עוד את הצעד שממנו חששתי.
למחרת, במקום להמשיך עם קו 9 עד לאוניברסיטה, ירדתי בפתח מאה-שערים, לא רחוק ממודעת האבל, ליד שלט מתכת כסוף שעליו נחרטו באותיות שחורות המילים "ד"ר נחום זילבר - רופא עיניים". על השולחן במרכז חדר הקבלה הונחו כתבי עת כ"משפחה" ו"מרווה לצמא". עילעלתי בהם מעט, אך כעבור זמן קצר הנחתי אותם מידי. בשלב ההוא כבר לא יכולתי לקרוא יותר משעה ביום, והעדפתי להקדיש אותה לקריאה שנדרשה ממני בחוג לספרות באוניברסיטה. הוצאתי מתיקי ספר ישן, שכתבתי עליו סמינריון, והתחלתי לקרוא בו. האותיות, קטנות ודהויות, התמוססו לתוך הדפים המצהיבים, עד שכמעט לא יכולתי לפענח אותן.
כותרת הקטע שהתחלתי לקרוא היתה "אודות הריחות", והוא נפתח במשפט: "בידוע הוא על כמה אנשים, כאלכסנדר הגדול בשעתו, כי זיעת גופם, כתוצאה ממערך עובדות יוצא מגדר הרגיל, הדיפה ניחוח מתוק, שאת מקורו חקרו פלוטארכוס ואחרים. לרוע המזל, טבעם של רוב הגופים מנוגד לכך, ובמקרה הטוב חופשיים הם מריח. אפילו הטהור שבהבלי הפה אין לו דבר נפלא יותר מלהיות נטול סירחון פוגעני, כבמקרה של ילדים בריאים מאוד."
ביקשתי לקרוא הלאה, אבל אז קרא מישהו "הבא בתור!" ואני אספתי את חפצי במהירות ונכנסתי לחדר הרופא. מאחורי שולחן עמוס ישב גבר בכיפה סרוגה וז'קט ישן, ללא חלוק רופאים, וקרא עיתון. הוא נראה מעט מאוכזב לראותי, כאילו העדיף לגנוב עוד כמה מילים במקום לטפל שוב ושוב באותן בעיות, אך כשקרבתי אליו הוא הזמין אותי לשבת בתנועה מתחכמת של רב-מלצרים וחייך אלי בשובבות.

"מה אני יכול לעשות בשביל אדוני?" שאל.

"סתם בדיקת עיניים שגרתית." ניסיתי לא להסגיר את עצמי.

"כמובן," אמר הרופא, והורה לי לשבת על כיסא נמוך ועגול.

לא רציתי להשתייך לציבור הממושקפים בשום פנים ואופן, זה היה עניין של כבוד, וכשסובב אלי הרופא את גבו ניסיתי לקרב מעט את הכיסא אל לוח הספרות, אך זה, כך התברר לי, הוברג אל הרצפה. הרופא הסתובב אלי, הקשית את שפתיו למה שנראה לי כחיוך-ניצחון, והורה לי לכסות את עיני הימנית. המספרים על הלוח, כמו במודעת האבל, הלכו וקטנו משורה לשורה. שתי השורות הראשונות היו כה ברורות, עד שנתפסתי לשאננות. שהרי לא ייתכן שאני, שהייתי רכז נבחרת בית הספר בכדורסל, אזדקק למשקפיים. היתה זו רק קפדנותם המוגזמת של מעצבי הלוחות לבדיקת ראייה שבעטיה נתקלתי בקשיים כבר בשורה השלישית. המספרים בשורה שמתחתיה כבר היו קטנים עד גיחוך. אדם אחר היה אולי נכנע, אבל אני לא רציתי ללכת בשקט אל תוך לילם של קצרי הרואי וניסיתי לנחש את המספרים. בשורה החמישית כבר כתוב היה בצורה ברורה שאני זקוק למשקפיים.
הרגשתי כמו מהמר שהפסיד את הז'יטון האחרון והוא יושב עכשיו ליד השולחן ומעביר במוחו את תמונות הלילה שחלף. בתוך התבוסה, גם בקזינו וגם אצל רופא העיניים, מתגנבת אל הלב גם תחושה של הקלה. המאבק נגמר.
הרופא הרכיב עדשות שונות מול עיני, וראייתי הצטללה. הוא נתן לי מרשם, ואמר: "תוך שעה יש לך משקפיים." עיניו כבר ירדו לכיוון העיתון, ואני עזבתי את חדרו. חציתי את חדר ההמתנה מבלי להביט ביושבים בו, מה שהתברר אחר כך כהחמצה גדולה.

כל המסגרות שהציע לי האופטיקאי במדרחוב תלו כעלבון על פרצופי. נראיתי בהן מבוגר יותר, מתנשא וחסר ביטחון כאחד, וכבר התחלתי להשתכנע שפני לא נוצרו לכך. אבל לא היתה לי ברירה, ולבסוף התפשרתי על משקפיים כסופים שהחליקו כל הזמן במורד אפי.
ודווקא כשעמדתי לשלם, נחו עיני על מסגרת דקה, תכולה, שניצבה ליד הקופה. ברגע שהרכבתי אותה ידעתי שמצאתי את מבוקשי. לא היה הסבר להעדפה הזו, פרט לתחושה ברורה שהחיפוש הסתיים, אותה הרגשה שהיתה לי חודש קודם לכן, כשנכנסתי לראשונה לדירתי ברחביה; הדירה היתה קטנה, ישנה ואפלולית מהאחרות שבחנתי, אך בניגוד אליהן העניקה לי מיד תחושה של בית.
מעולם לא הצטערתי על הבחירה בדירה, ועכשיו עשיתי את הדרך בחזרה אליה מצויד במשקפי החדשים ובראייה משופרת. אותה שעה, באור הדמדומים, התמזג הפיח בקירות הבתים וכתמי הלכלוך נבלעו במדרכות. עלי העצים בגינת ברעם רישרשו ברוח הערב, ובין מלון שרתון לסופר-מרקט אגרון נראתה פיסה קטנה ויפה מחומת העיר העתיקה, משכיחה ממני סופית את הוויית האוטובוסים והחנויות הזולות, שהעיקה עלי מקודם.
שותפתי שגית הסתובבה כמנהגה בדירה בחולצה צמודה ובמכנסיים קצרים, אך בקושי אמרה לי שלום. היא הורידה את מתג דוד המים החמים שהרמתי לפני שיצאתי מהבית, כך שלא יכולתי להתקלח, אבל העדפתי לא לומר כלום כדי לא להתחיל מריבה. ניגשתי למטבח והכנתי קפה. קירבתי את אפי לספל והנחתי לאדי הריח החמים והטריים לחדור לנחירי ולכסות את עדשות המשקפיים. זה היה הזמן לקרוא את המשך המסה על הריחות, אך כשפתחתי את התיק גיליתי שהספר איננו. מן הסתם, בשעה שמיהרתי להיכנס לחדר הרופא שכחתי אותו על השולחן בחדר ההמתנה. הטלפון במרפאה היה תפוס, כך שהייתי מוכרח לחזור אליה לפני שתיסגר.
כשהגעתי למקום, באיחור של כמה דקות, כבר נעל הרופא את חדרו והחל לובש את מעילו. הוא הניח לי לחטט בין המגזינים השונים ואף פתח בשבילי בחוסר חשק את דלת חדרו, אך לשווא. הספר לא היה שם. זה היה ביום חמישי, ואת העבודה על הספר נדרשתי להגיש ביום ראשון. מחיפושים שערכתי בשבועות הקודמים ידעתי שאי-אפשר להשיגו בספריית האוניברסיטה או בחנויות הספרים בעיר. כשחזרתי שוב הביתה, אל כוס הקפה הקר ובלי הספר, ידעתי שלמחרת אצטרך לקום מוקדם ולנסוע לספריית אוניברסיטת תל-אביב.
התעוררתי מאוחר, שעתיים לפני סגירת הספרייה, וזינקתי בבהלה מהמיטה. התארגנתי במהירות, יודע שכנראה אאחר, ויצאתי מהדירה בריצה. בלי המשקפיים. חזרתי הביתה והתחלתי לחפשם בעיני קצרות הרואי.
לפני שגמרתי לנעול את הדלת, צילצל הטלפון. אמנם איחרתי לאוטובוס של אחת-עשרה, אך בכל זאת החלטתי לוותר על השיחה. הצלצול פסק. כבר הכנסתי מפתח למנעול השלישי והאחרון כששוב נשמע הצלצול. מי מתקשר עכשיו? הוצאתי את המפתח מהמנעול והקשבתי. המצלצל התעקש. עד שפתחתי את כל המנעולים, כבר ספרתי שישה צלצולים. פתחתי את הדלת. הצלצול השביעי גווע. הדירה דממה. האם זו ההפוגה בין הצלילים או שתיקה של ויתור? הרמתי את השפופרת.
"זה בקשר להשבת אבידה," אמר קול נשי, "ספר המסות של מונטיין."
בשיעורי ספרות בבית הספר, תחת הכותרת "מסות", נתנה לנו המורה לקרוא מאמרים כבדי ראש ששאלות הרות גורל של ציונות, יהדות וחינוך נענו בהם בתופים גדולים, בקביעות מחרישות אוזניים. המסות של מונטיין מהמאה ה-16 היו עדכניות יותר אף שתורגמו לעברית בתקופה שהשפה דמתה עדיין לתינוקת זקנה, מחותלת במילים לועזיות ונשענת על מקל הליכה ארמי. בתרגום העברי, שנעשה בידי יעקב קופלביץ´, אנשי בלייעל ובחורים כהלכה סובבו בערים כטולוזא ואספרטה, קוביוסטוסים ומומוסים הרחיקו ליבשת אפריקי, ושועים סעדו את לבם בבשר קלבוסת, צפו בלודרים או שיעשעו את נפשם במשחק הפספסים.
המילים "השבת אבידה" נראו לי כלקוחות מאותו תרגום ישן.
"מצאת את הספר במרפאה?" שאלתי.
"כן," אמרה. קולה היה צעיר. ברקע נשמעו רעשים של רחוב, מכוניות וצעדי אנשים, כאילו דיברה מטלפון ציבורי.
אינני נוהג לרשום את פרט?י על הספרים שברשותי, אבל מקרה מונטיין היה שונה. בספריית הר-הצופים החזיקו רק עותק אחד, שהיה שאול, ובחנויות הספרים הרגילות לא שמעו עליו. פניתי גם לחנויות הספרים המשומשים, אך לבלי הועיל. בסופו של דבר מצאתי אותו בחנות לספרים עתיקים. בעל החנות לא החמיץ את ההזדמנות לקרוא לה על שם הרחוב הראשי בשכונה, עמק רפאים, וגם בשעה שהייתי שם ה?רבה בחידודי לשון שהצחיקו בעיקר אותו. הספר, מאובק ומדיף ריח של זמן, הונח בין מדריך צמחים ורומן ישן בשם "דון אברהם". כשהבחין המוכר בהתלהבותי, נקב מחיר מופרז וסירב להתפשר עליו. כך קרה שבניגוד להרגלי רשמתי את פרט?י על העותק הקטן, הכרוך כחול.
"אני יכולה לשלוח לך את הספר בדואר," הוסיפה בעלת הקול בטלפון.
"זה לא טוב," אמרתי. "אני חייב להגיש עבודה על הספר עד יום ראשון. תגידי לי איפה את, ואני אבוא לקחת אותו."
"אני לא יכולה."
"למה לא?"
"השבת אבידה היא מצווה."
התשובה לא נראתה לי קשורה לשאלה, וכבר חשבתי שמדובר בתמהונית, אבל אז נזכרתי ששכחתי את הספר במאה-שערים, והנחתי שמדובר בבחורה חרדית. אמרתי לה שהבנתי את הרמז, אבל היא שתקה.
"אולי תשאירי לי אותו אצל מישהו, למשל מוכר בחנות מכולת?"
"אתה רוצה לסבך אותי?"
"לא. בכלל לא. אני פשוט ממש צריך את הספר ו..."
"אני לא יכולה לתת למישהו את הספר, כי אז יתחילו לשאול אותי שאלות."
הצצתי בשעון, ראיתי שאאחר גם את האוטובוס של אחת-עשרה וחצי, כך שאפסו הסיכויים שאגיע לאוניברסיטת תל-אביב — ודווקא בגלל מישהי שרצתה לעזור לי.
השתררה עכשיו שתיקה. לאיש מאיתנו לא היה מה לומר, אבל היינו חייבים למצוא פתרון. המרצ?ה בקורס, עולה מצרפת, לבושה תמיד בהידור אירופי, הדגישה שלא תסבול איחורים. לא רציתי להסתבך כבר בהגשת העבודה הראשונה שלי, אבל היה לי ברור כי המחיר שתשלם הנערה מעבר לקו עלול להיות גבוה הרבה יותר. כבר עמדתי לוותר, אבל אז היא אמרה שיש לה רעיון.
"אני יכולה להשאיר לך את הספר באיזה מקום... בתא טלפון ציבורי ברחוב שמואל הנביא.

יצאתי מהבית, הפעם כבר בנחת, וחיכיתי לאוטובוס. ירדתי בתחנה של ביקור חולים וצעדתי לפי ההוראות, אבל כשראיתי שאני מקדים, חזרתי לקינג ג´ורג´ ונכנסתי לסטימצקי. קניתי שם את "אליס בארץ הפלאות", בעיקר מפני שנראה לי תמים ובלתי מזיק, וכשחלף די זמן יצאתי מהחנות. תא הטלפון עמד במקום שתיארה, אחרי חנות כובעים.
השעון הורה על ארבע דקות לשתים-עשרה, ותהיתי אם היא מקיימת את הבטחתה ומשגיחה עכשיו על הספר. היא יכלה לעמוד בכל מקום כמעט: על המדרגות המובילות למכולת ממול או על אי התנועה בין שני מעברי החצייה, ואכן עמדו שם כמה נשים, כולן בחצאיות ובגיל המתאים, אבל אף אחת מהן לא הסתכלה לכיוון הנכון.
כדי לא להרתיע אותה, התגברתי על הצורך להתבונן בהן ותחת זאת עקבתי אחרי התקדמותו של מחוג השעון. בשתים-עשרה בדיוק ניגשתי אל תא הטלפון, שהיה באמת ריק, מכיוון שהטלפון עצמו נעקר ממקומו. על מדף שלושת מוטות האלומיניום נח עכשיו הספר שלי, נתון בתוך שקית שקופה למחצה של צרכניית "ברכת רחל". לקחתי אותו משם ובתנועה רחבה, שהשתדלתי שיהיה ניתן להבחין בה גם מרחוק, הנחתי תחתיו את "אליס בארץ הפלאות".
את סוף השבוע ביליתי בכתיבת עבודת הסמינריון, וביום ראשון נסעתי להר-הצופים כדי להניחה בתאה של המרצ?ה. זה היה החודש השני שלי באוניברסיטה ועדיין התקשיתי להתמצא במסדרונות השונים, כך שאיחרתי לתרגיל מבוא לספרות עברית.
המרצ?ה, גבר גבוה באמצע שנות הארבעים שלו, שעם אביזרי הופעתו הקבועים נמנו זקן מוקפד, ז´קט, עטים יקרים ומבט ציני, פתח את השיעור בשרטוט על הלוח. כותרת התרשים היתה "תיאוריית המרחב בספרות". התאים המעטים במוחי האחראים על פעולת הניווט, שטעיתי לחשוב כי לא יימצא להם שימוש בפקולטה למדעי הרוח, ניסו לפענח את השרטוט המסובך על שלל חיציו. אלה נועדו להדגים את הרעיון כי המשמעות העמוקה של הרומן "תמול שלשום" מתגלה אם עוקבים אחר מעבר הגיבורים ממקום למקום: ממרחב פתוח למרחב סגור, ממערב למזרח, מלמעלה למטה וכך הלאה. התיאוריה נראתה לי יותר כהזדמנות לחוקרי הספרות לעטות על עצמם גלימת מלומדים, ופחות כקשורה לפשט של הסיפור.
כמה דקות לפני תום השיעור הכנסתי את הקלסר לתיקי וקמתי לצאת.
"שוב חתונה?" שאל המרצה.
הינהנתי.
"כשאני רואה אותך," הוא אמר, "חוזרת לי האמונה במוסד הנישואים."
אני הייתי חייב למוסד הזה את פרנסתי, אחרי שבתום השירות בצבא הוזמנתי לחתונה שבה נחשפתי ללהקת רקדנים מקצועיים בחולצות לבנות מגוהצות, שכל תפקידם היה להתערב בקהל ולעודדו לחולל. בסוף הערב ניגש אלי מנהל הלהקה, בני שביט, אמר לי שאחד הרקדנים עוזב והציע לי להחליפו. הרעיון לרקוד בחתונות מצא חן בעיני: במקום לשלם על הזכות לרקוד בשעות בלתי סבירות במועדון צפוף עם שירותים אפלוליים ומשקאות יקרים, רקדתי לפרנסתי. ההתחלה היתה טובה, בגני אירועים מפוארים, עם חופות שנמתחו תחת כיפת השמים. בנוסף, זכיתי לארוחות חינם חמות ומרובות מנות, אירוע נדיר בחיי הסטודנט שלי.
עם זאת, כפי שקורה גם במקצועות עתיקים יותר, הפיכת התחביב למקצוע גבתה מחירים משלה. הצורך לרקוד פעמיים בשבוע לצלילי הבי-ג´יז, הצווארונים המגוחכים שלבשנו, הנשים הגמלוניות שהיה עלי להתאים את צעדי לשלהן. מצבן של הבנות בלהקה היה קשה יותר. כמה פעמים בערב הן נאלצו להדוף בידידותיות אצבעות של אורחים מבוסמים, שהותירו כתמי שומן על מכנסיהן.
בתום כמה חודשים נעשיתי מומחה לחתונות. ראיתי זוג שהגיע לאולם בהליקופטר. אחר צעד לחופה לצלילי "The Final Countdown", ושלישי בחר בשיר "Time to Say Goodbye". ככל שהמשכתי בעבודה כך הלכתי והשתכנעתי שאין ב?מ?ה גדולה יותר לטיפשות, וולגריות וטעם רע מאשר טקס חתונה. למשל, עניין הברכות. החתן, או חברתה הטובה ביותר של הכלה, על פי רוב מתכנתים ביום ומשוררים בסופי השבוע, מחליטים לנצל את ההזדמנות לכפות על הקהל השבוי את הגיגיהם המחורזים. הנפוץ שבחרוזי הז´אנר הוא כמובן חרוז ה-אים:
"לאושרת וגבע הזוג המקסים
נאחל כולנו חיים מאושרים
וגם, כמובן, הרבה ילדים."
באחת החתונות פרצה קטטה בין משפחת החתן למשפחת הכלה. משפחת החתן שכרה את האולם, ומשפחת הכלה דאגה לאוכל. קרובי החתן התמרמרו על כך שהמנות הוגשו קודם לקרובי הכלה. זה התחיל בצעקות, אבל די מהר עפו באוויר גם מגשים, כיסאות, עופות ומהלומות. הכלה פרצה בבכי, החתן לא ידע כיצד לנחמה. בסופו של דבר הגיעה משטרה. כשהכול נגמר, עוד הספקתי לשמוע את הכלה אומרת לבעלה: "את החתונה שלנו אף אחד לא ישכח."
הבחורה החרדית התקשרה למחרת.
"רק רציתי להגיד תודה על הספר," אמרה.
הפעם כבר לא נשמעו קולות רקע, והנחתי שהיא מתקשרת אלי מביתה.
"אהבת את הספר?" שאלתי.
"כן, די."
"אבל פחות מאשר את הספר הראשון," אמרתי.
"נכון."
"למה?"
היא טרקה את הטלפון.
תהיתי אם עברתי את הגבול. עברו דקה או שתיים, והיא לא התקשרה שוב. לא הגיוני שהשאלה נראתה לה פולשנית כל כך. ואז עלתה בדעתי מחשבה מדאיגה: אולי אחד מבני משפחתה בדיוק נכנס לחדר שבו דיברה וצותת לשיחה. השתדלתי לשחזר את חלקה בה, האם אמרה דברים מפלילים, והגעתי למסקנה שהסיכוי לכך נמוך. ניסיתי לחזור אל המאמר שקראתי לפני שהתחלנו לדבר, אבל גיליתי שאני לא שקט. מחשבותיי נדדו אליה, טורקת את הטלפון בבהלה, אולי בכל זאת מסתבכת בגללי. אותיות המאמר לא נענו לי, המילים פשוט סירבו להתחבר זו לזו, ולמרות כל ניסיונותיי — לא הצלחתי להסיח ממנה את דעתי. ידי נשלחה מתוך כניעה אל בעל בריתי הקבוע בשעות כאלה של חוסר ריכוז: מדור הספורט.
אפשר היה לצפות שכוחו של ההרגל הזה ייחלש, אחרי הכול יש בספורט ובהתלהבות ממנו משהו ילדותי, אבל גם עכשיו הרגשתי צורך לדעת את כל התוצאות, לעקוב אחר כל הקבוצות, לטפח אהבות ושנאות. כישלון של קבוצה שאהדתי, כמו הפועל חולון שהידרדרה לליגה השלישית בכדורסל, היה יכול להכאיב לי ממש. מאז נפילתה, מדורי הספורט הזכירו אותה רק פעם בשבוע, במשפט בודד, שנראה בדרך כלל כך: "הפועל חולון—מכבי באר טוביה: 96: 80. הירבה לקלוע לחולון: אלי בלול

למחרת הנחתי את הספר בתא הטלפון העקור והמשכתי לבית הורי בחולון, כדי לעזור לאבי. במבט ראשון נראית הנגרייה שלו כמו מוסך: אולם גדול באזור התעשייה, שערי ברזל, רצפת בטון, משרד לקוחות ובו שולחן כתיבה וקופה. אלא שבמקום ריח שמן המכונות המאפיין את המוסכים ממלא את הנגרייה ריח אחר, מרענן, של נסורת.
בגלל המיתון לא היתה עבודה רבה ובגלל הסגר בשטחים לא היה מי שיעזור לאבי לעשותה. בנוסף לכך, באותו יום של אמצע נובמבר התקלקל החימום ונאלצנו לעבוד במעילים. גשם ירד על גג האסבסט. בבוקר חתכתי את עצמי פעמיים, כשהוצאתי את סכין הגילוח מתוך תיק כלי הרחצה וכששיפשפתי בטעות את אגרופי בקיר המכוסה שפריץ בסלון של הורי. בשתי הפעמים דיממתי, וכאילו היו הפצעים אותות אזהרה עבדתי בנגרייה במשנה זהירות.
אבי הבחין בכך שאני מתקדם לאט מהרגיל, אבל לא אמר דבר. המעיל שלבש היה קטן עליו — הוא השמין במשך הזמן — והגביל את תנועותיו. גם השנים האטו את עבודתו. כשהייתי ילד נהגתי לצפות בדרך הבטוחה שבה נהג לטפל בכליו, באחיזתו היציבה בידית הפטיש, בתנועות הניסור הישרות והקבועות, בלתי מושפעות כמעט מסוג העץ.
עכשיו נראה לי עייף. הוא הכריז על הפסקת ארוחת העשר מוקדם מהרגיל, וערך את השולחן: לחם לבן, זיתים סגולים, בצל וחומוס ביתי שהכינה אשת הפועל שלו. הגשם התחזק וריחו התערב בזה של העץ. העבודה הפיסית השביחה את טעמו של האוכל, וכוסות הקפה השחור השכיחו את הקור.
לקראת סיום הארוחה השתעשעתי ברעיון לעזוב את האוניברסיטה ולהיעשות לנגר בעצמי, אך ידעתי שבתוך כמה שבועות השעמום יכריע אותי. חוץ מזה, ככל שהתקרבה שעת הצהריים הלכו פחדי וגברו. תמונות הדם הזורם מאצבעותי בלילה הקודם חלפו לנגד עיני. שנייה של חוסר תשומת לב בנגרייה עלולה להיגמר באסון. עבדתי כמשותק. בכל פעם שסיימתי להעביר קורת עץ דרך המסור החשמלי, חוצה אותה באמצעיתה, חשתי הקלה.
אבי שאל אותי על מה אני חושב.
אמרתי לו שהחומוס עומד להיגמר, והוא משך בכתפיו.
כשגמרנו לעבוד, נסענו לדירתו הקטנה של דודי בבת ים. בשנות השבעים והשמונים היה דודי דמות מוכרת בעיר, לאחר שזיהה את ההתנפלות על מכשירי הטלוויזיה שהגיעו לארץ והקים עסק להתקנת אנטנות. תוך כמה חודשים כבר היה לו צי של טנדרים תכולים ששמו התנוסס עליהם. אלה הסתובבו ברחבי בת ים וחיברו אותה לעולם הגדול, או לפחות לרוממה. הוא ה?רשה לעצמו לפרוש עוד לפני הגיעו לגיל ארבעים, אחרי שרכש דירה וחסך סכום שהספיק לו לקצבה בגובה שכר מינימום, פחות או יותר. "המטרה שלי זה ליהנות מהחיים," הסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
אבל כמה דברים השתבשו בדרך.
כמדי יום בשנים האחרונות, אבי הביא לאחיו קופסאות פלסטיק ובהן אוכל. הוא לא דפק על הדלת, אלא פתח אותה במפתח שהחזיק. מהדירה עלה ריח של אבק וטונה מקופסה. דודי ישב בסלון בחושך, ולא הגיב לכניסתנו. אבי הדליק את האור ואמר, "תראה מי כאן."
דודי ה?פנה אלי את עיניו, אבל הגיב רק בחיוך רפה. כתמיד כשביקרתי אותו, הרגשתי רתיעה ומבוכה. לא ידעתי אם באמת לא היה אכפת לו שבאתי. בזמן שאבי התעסק עם הקופסאות במטבח, פתח דודי במונולוג שלא ברור אם כוון אלי: "המדינה שלנו מתדרדרת. אין כבוד, אין נימוס, אין תרבות. היום כבר אי-אפשר להאמין לאף אחד. אי-אפשר לסמוך על שום דבר. לא צה"ל, לא הכנסת, לא בית המשפט. מילה זה לא מילה, הבטחה זה לא הבטחה. גברים מנצלים נשים, נשים משחקות ברגשות של גברים. הכול זה אינטרסים."
אבי חזר לסלון באמצע הדברים, אבל לא התייחס אליהם. מן הסתם, שמע אותם מדי יום. על הטלוויזיה הכבויה בסלון עמדה תמונתה הממוסגרת של אישה צעירה, שצולמה לפני שנים רבות. הצבעים כבר דהו, ואדמומיות פשטה ברקע. דודי, שקוע ברוגזו הקבוע, נוכח-לא-נוכח ברגע המתהווה, לעס את האוכל שהוגש לו באיטיות, לסתו שמוטה מעט. "תעשה את השיעורים שלך," אמר כשפנינו ללכת.
כשחזרתי לירושלים התקשרה ידידתי החדשה, שעוד לא ידעתי את שמה, ואמרה שהספר מצא חן בעיניה. כששאלתי אותה מדוע, אמרה שגם היא פוחדת להפוך למבוגרת. "חוץ מזה, האיש בספר, כמוני, חושב שספר טוב זה ספר שאחר כך אתה רוצה להיות חבר של המחבר שלו."
הניסוח שלה, "האיש בספר", היה חמוד בעיני, אבל בכל זאת החלטתי לתקן אותה.
"אומרים ´המספר´, לא ´האיש בספר´."
"ומה עם האיש שכתב את הספר, הוא עוד חי?"
"כן," אמרתי, "אבל זה לא כל כך קל להיות חבר שלו. הוא חי בחווה מבודדת בארצות הברית ומגרש באיומי רובה כל מי שמנסה להתקרב לבית שלו."
"כנראה שהפרטיות באמת חשובה לו," אמרה.
"מה זה הרעשים האלה?" שאלתי.
"אני מדברת מטלפון ציבורי. תגיד, אתה יודע לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא?"
"לא. תמיד התעצלתי לברר."
נהר השיחה איים להתייבש. בין מכרים ותיקים, תמיד אפשר לחזור לאיזה מעיין מוכר — זיכרון או עניין משותף שלעולם אינו מכזיב. אבל הצעירה שמעבר לקו היתה זרה, ולא יכולתי לחשוב על שום דבר. גם היא, מסתבר, לא חשבה על כלום.
אחרי שניות ארוכות של שתיקה, היא אמרה: "זהו, אז..."
"רגע," קטעתי אותה. "מותר לי רק לשאול איך קוראים לך?"
"רחל. ואיך קוראים לך?"
"יוני."
"נעים לי מאוד להכיר אותך." היא שוב השתמשה בטון רשמי מדי, שנועד — כך קיוויתי — לא רק להפגין נימוס, אלא גם להסתיר איזה ניצן של חיבה.
רחל סיפרה שאת הספר הזה כבר לא קראה בשירותים, אלא בחדרה, יושבת עם הגב אל הדלת, כשלרגליה סל הכביסה. כך, גם אם מישהו ייכנס במפתיע לחדר הוא לא יוכל לראות אותה קוראת, ויהיה לה די זמן להשליך את הספר לתוך ער?מת הבגדים המלוכלכים.
מדבריה הבנתי כי החשאיות והסכנה המתמדת המתיקו את חוויית הקריאה שלה, וידעתי שאם אציע לה ספר נוסף, היא לא תסרב. מאותה פעם השארתי לה ספרים בתא הטלפון העקור כמעט מדי יום. כשמלאי הספרים המצומצם שהחזקתי על המדף בחדרי נגמר, התחלתי לבחור בשבילה ספרים מספריית האוניברסיטה.
מדי פעם תחבה רחל לבין דפי הספר שהחזירה לי פתק קצר, שלוש-ארבע מילים בכתב ידה. על "נער קריאה" של ברנרד שלינק, למשל, כתבה: "כתב-הגנה מקומם"; על "המו

  • עוד באותו נושא:
  • ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully