בכל אחד מסתתר איתי אנגל קטן

"אני מת לנסוע לשם, לראות איך זה נראה", אמר לי א', תושב תל אביב, לפני כמה ימים. יומיים אחר כך הסתבר שגם עמד בהבטחתו, שנראתה לי אז די הזויה. א', ששירת כחייל קרבי בצנחנים, ביחד עם עוד שלושה חברים, ניצל הזדמנות להסיע חבר קצין לחזית בצפון, כדי שעל הדרך, ימשיכו עד שני קילומטרים צפונית לקריית שמונה, לראות על מה כולם מדברים.

כן, בזמן שמיליון אזרחים נודדים דרומה, יש כמה שדווקא מחפשים את הדרך חזרה אל הגבול הבוער. תיירות מלחמה היא לא דבר חדש, עוד בתחילת הלחימה שידר ערוץ 10 כתבה על תיירים שמבקשים לגנוב מבט חטוף בצפון, בדגש על גזרת הלחימה, אבל מסתבר שיש גם כמה מקומיים שהסקרנות מביאה אותם להיכנס לרכב וללחוץ על הדוושה לכיוון קריית שמונה. "זה לא קשור לשירות הצבאי" הוא מסביר, "ראיתי והשתתפתי בלחימה, אבל אף פעם לא ראינו משהו בסדר גודל כזה, של סוללות תותחנים וחטיבות שלמות שנלחמות".

לפני שתמתחו את הגבות, המורמות גם כך יותר מדי, כדאי להבהיר שלא מדובר בתענוג פטישיסטי לצלילי ההפצצות ולמראה תמרות עשן. א' וחבריו הם לא היחידים, מכרים דתיים שלי סיפרו כי הרב שלהם טען כי על כל אזרח לנסוע לצפון בכדי להבין מה קורה שם, ואף הגדיל ועשה ונסע לסופשבוע באחד הישובים.

"אנחנו בתל אביב מנותקים, אני שומע את כולם מדברים בטלוויזיה או ברדיו, אבל אני לא באמת מצליח לתפוס את זה" אומר א'. "יש משהו, בלנסוע לשם ולראות את זה בעיניים שעוזר להבין". יש מן הרגשה כזו של ניוון, שהציניות והאפאתיות כל כך השתלטו עלינו. שום דבר לא מצליח לזעזע אותך כבר ואולי צריך ממש לשמוע את הפיצוץ כדי שיהיה אפשר להרגיש משהו שוב".

ומה עם הסכנה?

"אנחנו לא רוצים להתגרות בגורל, אפילו שזה באמת מגדיל את הסכנה. אין לי מה לומר, פשוט רציתי לראות את זה".

ואתה לא חושב שזה יכול לעצבן אנשים? שזה יתפרש כציניות תל אביבית?

"אנחנו ממש לא רוצים לעצבן אף אחד, בדיוק להפך. אמרתי לך, אנחנו רוצים לשבור את הציניות הזו שהפכה אותנו לאטומים ולהבין איך באמת נראית מלחמה".

ואיך היא נראית?

"נורא. נסענו בקריית שמונה וסביבנו לא הפסיקו הצפירות והפיצוצים. העיר הייתה ריקה לגמרי, ראינו רק בנאדם אחד ברחוב. חנויות, בתים, הכל מרוקן מאנשים. בשלב מסוים, היינו צפונית לקרית שמונה בשטח פתוח ונשמעה אזעקה. בנפילה הזו הרגשנו את הרעד של ההדף. זה מחזה שלא נראה אמיתי בכלל".

אז למה לא להתנדב למילואים?

"זה לא אותו דבר, לבוא ולהתבונן על הכל כצופה מהצד ולא בתור חייל בעומק השטח".

ואם עכשיו אתם חושבים לשלוח טוקבק זועם ולהסביר על כך שמדובר בקומץ משועמם שראוי לסקילה, תחשבו רגע במה שונה המעשה הזה מהרגלים נורמטיביים יותר המקובלים בחברה. הטלוויזיה והעיתונים מצליחים למכור לנו את המלחמה, על ידי כך שהם מספקים בדיוק את מה שהציבור רוצה לראות - הוא רוצה "להבין איך נראית מלחמה". האם יש הבדל בין סיור בצפון לבין כתבתו של איתי אנגל, שדאג להיכנס עם כוח קרבי לעומק השטח הלבנוני בכדי לצלם חילופי אש מקרוב?

מבול השידורים לאורך זמן מקהה את החושים של הצופים בו. ואף גרוע יותר, כפי שנרי לבנה כתבה - "השיממון הזה שמעבר לחרדה מוליד את הציפייה, המעוותת משהו, לכך שיקרה סוף סוף דבר מה, אפילו דבר נורא, כדי שלשעות הצפייה האינסופיות יהיה שכר ולשדרי הטלוויזיה יהיה סוף סוף משהו לומר" (מוסף הארץ, 6.8.2006).

הצורך "להרגיש את הרעד של ההדף" נמצא בתוך כולם ומקבל ביטוי על השערים של שני העיתונים הנמכרים ביותר במדינה. המהדורות המיוחדות מתקשטות באינספור צילומי צבע בוטים והופכות את הלחימה בשטח למוצר צריכה, בדומה לסרט פורנוגרפי, שמכוון אל מכנה משותף נמוך ביותר. האבסורד הוא, שבמקום להעביר את התחושה הממשית מהשטח, הוא רק מרחיק אותנו למצב בו 'כלום כבר לא מרגש יותר'.