מגרש הרוסים

ייתכן שזו משאלת לב לנוכח הימים הנוראים הנוכחיים, הגורמת לחיפוש נחמה בכל דבר, אבל "לוויה עליזה", של לודמילה אוליצקאיה, נותן תחושה מערסלת של חמימות ביתית כבר בסצנה הראשונה, אף שלכאורה לספר הזה היו את כל הסימנים המצביעים על קריאה מדכאת ואפלה.

בסצנת הפתיחה אנו נכנסים לדירת עוני ניו-יורקית, בקיץ מהביל של שנת 1992, בה מכונסים מהגרים רוסים. למעשה, הרוב הן מהגרות, שנמצאות בשלב מתקדם של עירום בשל החום השורר בדירה, בה המזגן מקולקל. ההתרחשות בדירה מתוארת בצורה כה מובנת מאליה, עד שבאופן מיידי הופך הקורא ממציצן הצמוד לחרכי התריסים, לאחד מהמשתתפים, היושב בחדר ומביט בהשתאות באוסף האנשים המשונה הזה, ואף מרגיש הזדהות עמם. זה מהלך חשוב בספר, כיוון שהתנהלות הדמויות בדירה הזו, בה מתרחשת כמעט כל עלילת הספר, הייתה עלולה להוציא משיווי משקל כל מי שדוגל בגישה פרקטית לחיים. והנה, בפתיחה מצוינת, מנטרלת אוליצקאיה את הצורך להגדיר לדמויות האלו מה צריך להיעשות, ומאפשרת צפייה סלחנית ונטולת עמדה.

הסיבה שלכבודה התכנסו אותם מהגרים בדירה זו היא אליק, מהגר יהודי-רוסי בעצמו, שעזב את מולדתו ברדיפה אחר קריירה של אמן באמריקה. היום אליק נמצא בישורת האחרונה של חייו, סובל ממחלת ניוון שרירים שעתידה לשתק את הסרעפת שלו ולגרום לו לחנק קטלני, אבל בזיכרונותיו ובזיכרונות חבריו הוא עדיין צעיר מקסים ושרמנטי. אחת הדמויות נזכרת בלילה אחד איתו, בו רצו ביחד מפאב למסעדה ומשם לבאר, מתענגים על האורות המנצנצים של העיר, וכמו מגדירה את אליק, כשהיה בריא, כמי שמתייחס לעולם כמו מגרש משחקים בו הוא נע ממתקן למתקן.

עתה, עם זאת, אליק כבר אינו יכול ללכת והוא קרוב לסוף חייו. חבריו אמנם עומדים לצידו, נושאים אותו מחדר לחדר ומשלמים את חשבונותיו התופחים, אך לרגע אחד לא מתמודדים באמת עם המוות הצפוי לבוא. אשתו הנוצריה של אליק דורשת, למשל, לנצר אותו לפני מותו, כאילו היה זה הדבר החשוב עבורו, אף שהוא מתייחס לדתו היהודית באירוניה, כאילו הייתה מנשא עודף שהדרך היחידה להתמודד איתו היא לצחוק.

קשה להתעמת עם הדמויות שובות הלב שמאכלסות את דפי הספר. נדמה שגם אליק עצמו, ובמיוחד בסצנה בסוף הספר, לא אוהב להתעמת עם החיים: הוא מעדיף לבלות את ימיו האחרונים עם חבורת שיכורים מנותקת מהמציאות, בהתרפקות על עבר טוב יותר, ותוך שימת לב מועטה ככל האפשר לתהליך שעובר גופו.

הפעם היחידה בספר בה המציאות מתדפקת על דלתות הדירה, היא כשהטלוויזיה מתחילה לשדר תמונות מברית המועצות המתפוררת. מול ההתרחשויות המופרכות-כמעט של מולדתם, מבינים יושבי הבית שאליק היה עבורם המולדת מחוץ למולדת: כמהגרים הם חיפשו "הוכחה לצדקת הצעד הזה", של ההגירה. עבורם הוא היה סמל לחיים טובים יותר מחוץ לרוסיה, והנה, עם מותו הקרב ובא, גם הבית המקורי מתמוטט. רק אז ניתן להבין עד כמה פנים הדירה הוא עולם נפרד, שבו ההגירה היא הדבר המרכזי. אותה תחושת בית שהיטיבה לנצל אוליצקאיה בתחילת הספר קיימת רק בזכות אליק ובזכות הזיכרונות מימיו הבריאים.

דווקא בשל כך, ה-Reality Check שמספקת הסצנה המייאשת הזו רק מאשרת את דרכם של חבריו של אליק להתמודד עם מותו: הוא לבדו סיפק להם מולדת והצדקה לעזיבת הבית, הוא לבדו אפשר להם לחיות חיים אמיתיים, חסרי עכבות, שגאלו אותם מאותו סבל, שבמולדת לימדו אותם לרצות בו. במידה רבה, דווקא ההתפוררות של ברה"מ היא ההוכחה שכמהגרים העולם שלהם הוא מנטאלי – קיים רק בראשם, ובמציאות הנפרדת שקיימו עד עתה בדירה הזו. הפתרון שלהם לחיים, אותו פתרון שהיה חשש שירגיז אותנו לולא היינו מזדהים עמו כל כך, מקבל משנה תוקף דווקא בגלל שהמציאות לא נותנת שום נחמה או ברירה.

לוויה עליזה, לודמילה אוליצקאיה. מרוסית: אריה אהרוני (הקיבוץ המאוחד)