יא סאלאם. שתי מילים שיצאו זה מכבר מהאופנה, מתארות הכי טוב בעולם את החדש והרביעי של ג'וראסיק 5. יא סאלאם, כי חופשי הגיע הזמן. קרוב ל-13 שנה בביזנס עם שלושה אלבומים בפנים, ועדיין לא ברור מה נסגר עם החבר'ה האלו, שהותירו ערמות של ציפיות, שהלכו וכמשו לאחר האי.פי המופתי הראשון שהוציאו. אמנם "Power By Numbers", האחרון שלהם מלפני שלוש שנים לא היה כזה גרוע, אבל הותיר לבסוף טעם חמצמץ של הבטחה שהתמוססה בנחמדות. אחרי עזיבתו של קאט כימיסט על מנת לעבוד בשקט על האלבום הפרטי שלו, העניין בכלל נראה כבר כמעט כסגור.
נוכח ההצלחה המטאורית של הבלאק אייד פיז, הרכב שהיה פחות או יותר באותו מקום של ג'ורסיק עד לא מזמן, מינוס הבחורה והסקילס על המייק, הסיפור הפך למקומם אפילו יותר. אבל בדיוק עכשיו, כשהם חמישה באורגינל, יוצא "פידבק", יא סאלאם של תקליט ויש מצב שהאלבום הטוב ביותר שהחברל'ך הנחמדים האלו הוציאו בחיים שלהם. פאק, הם אפילו מקללים פה ושם.
שומרים על האוסול
המפתח להתעוררות המחודשת של האמ.סיז המוכשרים והכל כך נחמדים האלה, הייתה דווקא עזיבתו של הכימיסט, מפיק-על ואולי הכוכב הבאמת הגדול של הלהקה. העזיבה פתחה צוהר לסאונדים חדשים, מבית ומבחוץ, כשהלחץ איים לפרק את כתפיו הצנומות של נו-מארק, הביט מייקר השני והמוכשר לא פחות בג'ורסיק, שצריך היה לפתע לספק את הסחורה סוליקו סטייל. הנירוונה התעכבה גם כשחברת התקליטים חיזקה את הקססה בתותחים כמו סקוט סטורץ' - היהודון הכי מצליח בהיפ הופ דהיום ומישהו שד"ר דרה מנסה לחקות; Bean One; אקסייל המפיק המשובח של Emanon ולקינוח האיש שאוהב לפרגן ללודקריס ולגוסטפייס בביטים קטלניים, המפיק ממוצא אירני בעל השם המוצלח (יא) סאלאם רמי.
עם כל הריספקט (והו כמה שיש) לשכירי החרב המאד יקרים האלה, מהבאטל הזה נו-מארק יוצא הכי גבר, אשר בצניעות מופקת היטב חתום על השירים הטובים באלבום. כשהוא שומר על האוסול לאורך כל הדרך, נו-מארק שומר על פאסון האינדי של ג'וראסיק הישר מפתיחת האלבום. "Back 4 U", הביט הראשון שלו מתוך 9, יושב על J5 הכי טוב בעולם ומכניס את המאזין למצב בו האמ.סיז החביבים עליו, חוזרים להיות רעבים כמו שרק מי שיש לו הזדמנות אחרונה בהחלט יכול. די בדומה לפעם הראשונה ששמענו אותם ב-99'. "רדיו", השיר הבא והראשון של סאלאם רמי מתוך 3, שומר על הציביון הג'וראסיקי - אולד סקול לפנים א-לה "Cold Crush" ומבלי להתכוון נוצר כאן אפילו אחלה שיר מועדונים, שעובד יופי גם ברחבות ההיפ הופ המקומיות.
לא מביאים את פרגי להצלה
רצף הפתיחה מקבל כאן את הכאפה הראשונה שלו עם הלהיט שבעבורו הוציאו את הסטיפות, "Brown Girl" על הביט שסקוט סטורץ' זרק לכיוון. הקריצה בשיר ל-BEP ברורה, והדבר הטוב ביותר שניתן לומר עליו הוא על החד פעמיות שבו - סוג של מסטיק בטעם פזמון עם שתי בחורות, שעובר מהר מאוד וללא מחשבות כפירה בעת זריקתו לפח. למרבית המזל, האלבום לא לקח את הכיוון של "בואו נמציא לנו פרגי משלנו ונפציץ את הרדיו, ומי יודע אולי אפילו נגיע לישראל כשיגמרו המלחמות", הו לא. קצת לא נעים מסקוט, אבל השיר שלו הוא באמת הכי מעפן באלבום של 15 שירים פגזיים לחלוטין. אפילו השיר עם דייב מתיוז בנד - "Work It Out" מתגלה ככזה שכיף לשיר ביחד איתו לפרקים חרף הפזמון הכה קליט והדי מתאים למצבנו כרגע (בהנחה שהרדיו היה בעניין של מוזיקה חדשה כמובן).
החלק הארי של האלבום מורכב משירי פיל-גוד שג'וראסיק הצטיינו בהם פעם כמו "In the House", שיר כל כך פ'אנקי שאין בו צורך לבקש להרים את הידיים באוויר, או "Red Hot", הסינגל הראשון מתוכו, ששם את ג'וראסיק בדיוק במקום בו הם נשמעים הכי טוב כקרו שעובד ביחד, ולא כאמ.סיז שמחכים לתורם לקטר על הוויל.איי.אם הזה.
הדבר ניכר עוד יותר בשירים הבאמת טובים של האלבום ומהמוצלחים של ג'וראסיק אי פעם."Future Sound" המופתי שהפיק נו-מארק והקינה הקליפורנית הטובה ביותר מאז "She Said" של פארסייד, "End Up Like This" של סאלאם רמי. אקיל, מארק7, סופ והאיש הגבוה עם הקול הנמוך צ'אלי טונה, פוגעים בומבה ברגעים החזקים שלהם ולא מפספסים נקודה בחלשים. הם צוות שעובד יחד ונשמע כי היה להם כיף לגלות את קולם על הביטים המגוונים שיש באלבום הכל כך טוב הזה, ולהפוך אותם לקלאסיקות ג'ורסיקיות על ידי אמירת הדברים הנכונים. כמה פשוט, ככה טוב. על אלבומים כאלו עיתונות המוזיקה באנגלית המציאה את המונח המשכנע grower. אצלנו קוראים לזה יא סאלאם.