עבר כעשור מאז "רוקדים ברחובות" סדרת המופת של הבי.בי.סי על ההיסטוריה של הרוקנרול. אם התגעגעתם, ערוץ 8 מתחיל לשדר היום עוד סדרה בז'אנר שהופקה לפני חמש שנים על ידי מיטב הדוקומנטריסטים האנגלים המעמיקים.
באופן טבעי יש הרבה מקבילות ונקודות חופפות בין "רוקדים ברחובות ל"שגעון המוזיקה הפסקול של המאה" (או Walk On By The Story of Popular Song בשפת המקור. היא גם שודרה לפני כמה שנים טובות בערוץ הראשון, מה שאומר שסביר להניח שלא צפיתם בה וגם אם כן, הנה הזדמנות נוספת), אבל בזמן ש"רוקדים ברחובות" התרכזה ברוקנ'רול, "שגעון המוזיקה" היא פופ טהור. מגרשווין ועד הפט שופ בויז, מניל סדקה ועד בריטני ספירז, מפיל ספקטור ועד סטוק-אייטקן-ווטרמן, מכותבי השירים של הטין-פן-אלי בניו יורק ועד אנשי הצללים שעומדים מאחורי להקות הבנים של ימינו. היות והפופ נולד הרבה לפני הרוקנ'רול, גם "שגעון המוזיקה" מתחיל את המסע שלו כמה עשורים לפני זה של "רוקדים ברחובות". ומה מסתבר? שהשחורים אולי המציאו את הרוקנרול, אבל אנחנו המצאנו את הפופ! פחות או יותר.
הפרק הראשון של הסדרה מתחיל במילים "רוסיה הצארית הייתה אחראית שלא ביודעין להולדת השירים הפופולריים. כשהאנטישמיות והפוגרומים הקשים הבריחו מיליוני יהודים לאמריקה, ביניהם היו הוריו של ג'ורג' גרשווין ואיזי ברלין בן הארבע, הוא אירווינג ברלין". אבל אנחנו לא עשינו את זה לבד, אלא בעזרת מיעוט נרדף אחר. נחשו איזה.
כבר בתחילת המאה שעברה המגמה השלטת בפופ האמריקאי הייתה להטמיע בו אלמנטים אפרו-אמריקאיים ולרכך אותם על מנת למכור את המוצר הסופי לנוער הלבן. לפני ההיפ הופ, ואפילו לפני הג'אז והבלוז, זה קרה לרגטיים המוזיקה האורבנית השחורה הראשונה של ארצות הברית. ומי היה המוח וגם הכשרון מאחורי המהלך הזה? מלחינים יהודים כמובן. שילוב של גזענות ואנטישמיות גרמו ללא מעט אנשים להתנגד לרגטיים, כאשר הדעה השמרנית הרווחת הייתה משהו כמו "לא מספיק שמדובר במוזיקת ג'ונגלים שחורה של בבונים כמו סקוט ג'ופלין, אז כל מיני סוחרים יהודים כמו אירווינג ברלין באים וודחפים אותה לנוער הלבן עבור בצע כסף". אבל הצעירים השתגעו על רגטיים.
אביסאלע שווארצע
ההטמעה של ההשפעה השחורה נעשתה בכל מיני צורות משונות. קחו לדוגמה את אל ג'ולסון בן של רב מליטא שנהיה כוכב ענק כשצבע את פניו והתחפש לשחור במסגרת מסורת הבלאק-פייס. ולא רק שאת הלהיט הגדול שלו "סוואני" כתב עוד יהודי, ג'ורג' גרשווין, אלא שבעוד פניו של ג'ולסון היו מרוחים במשחת נעליים, "סוואני" נשמע כאילו הוא לקוח מתיאטרון היידיש. האמת היא שהסולם המינורי של המוסיקה היהודית היה כל כך פופולרי בפופ של ראשית המאה שעברה, שכשגוי כמו קול פורטר פנה לגרשווין לקבל ממנו עצה כיצד לכתוב להיט, גרשווין ענה לו בפשטות: תנסה לכתוב משהו יותר יהודי. זה בדיוק מה שקול פורטר עשה, וזה עבד.
מבקרים שחורים אולי התמרמרו מאוחר יותר מהעובדה שמוזיקאים יהודים נכנסו לתעשיית הבידור האמריקאית על ידי חיקוי של שחורים, אבל בסופו של דבר סוד ההצלחה בפופ האמריקאי היה היכולת והכשרון להשתמש ברקע האתני שלך ובו זמנית להתעלות מעליו. כך נוצרה כבר בראשית ימי הפופ סימביוזה משונה בין המהגרים היהודים מאירופה לאפרו-אמריקאים, שלא כל כך מזמן עדיין היו עבדים בדרום ארצות הברית. את הסימביוזה הזאת אפשר להרגיש כשרואים איך שחורים והיהודים לעגו לעצמם ושיחקו על הסטריאוטיפים הגזעיים ההולכים ומתפתחים בתיאטרון הוודוויל, או להקשיב להדהוד שירי הקינה היהודיים ב"סאמרטיים" של גרשווין מתוך המיוזיקל שלו על חיי העבדים השחורים, "פורגי ובס".
אני אהיה פרענק איתך
דוגמה מוקדמת לכך שהכל בפופ מחושב היא הקריירה של פראנק סינטרה, כפי שהיא מסופרת בפרק השני של הסדרה. בזמן מלחמת העולם השנייה כשאמריקה התרוקנה מהגברים הצעירים שלה, שנשלחו למלחמה שווק הזמר הצעיר בעיקר לנשים. הוא שר שירים סנטימנטליים ולא התבייש לחשוף את הצד הרגיש שלו. זה ללא ספק תרם לעובדה שסינטרה היה כוכב הפופ הראשון שזכה להערצה היסטרית מצד נערות צורחות ומאוהבות, תופעה שמאוחר יותר הפכה לחלק בלתי נפרד מהפופ ובעיקר מהרוקנ'רול. אבל בשנת 45', כשהגברים חזרו מהמלחמה, התדמית של סינטרה השתנתה בין לילה. לפתע הוא נהיה גבר קשוח ומאצ'ואיסטי עם מעיל ארוך, כובע, סיגריה ביד אחת וכוס וויסקי בשנייה שדיבר אל הקהל הגברי לא פחות מאל הקהל הנשי.
מלבד הדגש על המניפולטיביות האינהרנטית לפופ, אחד הדברים הכי מעניינים בסדרה הוא הדרך שבה היא ממחישה כיצד שינויים טכנולוגיים, פוליטיים וכלכליים אחראיים לתמורות בהתפתחות המוסיקה הפופולרית. אם גבר השר בקול טנור היה מקובל מאוד בפופ של תחילת המאה שעברה, המצאת הרדיו העלימה את הטנור מהשטח לכמה שנים טובות (עד אלביס) כי קול בריטון כמו של בינג קרוסבי היה נשמע הרבה יותר טוב בטכנולוגיה החדשה. אם פעם המוצר הנלווה למוזיקה פופולרית היה דפי תווים, בעזרתם יכולת לנגן את שיריך האהובים על הפסנתר בבית, עם הולדת המפיק המוזיקלי פתאום התקליט נהיה המוצר המוגמר. באמת לך תשחזר את קירות הסאונד של פיל ספקטור על הפסנתר בסלון.
כמו שאתם רואים, מכל פרק של "שגעון המוזיקה" יוצאים קצת חכמים יותר. כמו ב"רוקדים ברחובות", גם כאן אנחנו מקבלים הרבה מאוד צילומי ארכיון נדירים ומרגשים, ראיונות מרתקים (יותר או פחות) עם אמנים חשובים, הרבה פרשנויות מאירות עיניים וגם כמה הסברים טרחניים. בקיצור, כדאי לכוון את הוידיאו כבר מעכשיו.
"שגעון המוזיקה הפסקול של המאה", ערוץ 8, ימי רביעי, 23:20