במניין הגופות של המלחמה האחרונה אין מספיק תל אביבים, גורס האלוף אלעזר שטרן, ראש אגף כוח אדם בצה"ל בבקרים, ומנחם אבלים בלילות. עם כל האמפתיה לשטרן, שנאלץ לכתת את רגליו בעיקר, לפי עדותו, במתחמי הקיבוצים, הפריפריה ויישובים דתיים, דומה שמדובר בעוד החרקה התבטאותית מצד איש צבא שלא יודע לשמור על הג'ורה שלו.
אם בשוטף היה העניין נגמר בכמה גינויים צקצקנים מצד שלושת התל אביבים שכן נושאים בנטל ותיכף ניגש לעניין הנטל, קצת סבלנות בבקשה הרי שכעת, כשאלפי מילואימניקים שבים מהצפון למרכז אחרי כמעט חודש של מלחמה לא מאורגנת, כמעט אנרכית, רוויית מחדלים ופאשלות, דבריו של שטרן היו בדיוק מה שצריך כדי להקפיץ את אלה שמסכימים להתגייס שוב ושוב, למרות שמתייחסים אליהם כבשר תותחים פר אקסלנס.
בשר תותחים זה אולי ביטוי קשה, אבל אין דרך אחרת לנסח זאת. אנשים נשלפו ממיטתם באישון לילה, ונשלחו, חדורי מוטיבציה שאדושם יודע מאין באה, לרעוב ולשוטט ללא תחמושת מתאימה בדרום לבנון. כברווזים במטווח. את כמות וגודל הפאשלות דומה שנדע רק עוד חודשים ארוכים, אם בכלל, אבל כבר כעת, במתחמי הבלוגוספירה ובשולי עמודי הדעות, ישנם סיפורים מטרידים של מילואימניקים שצוידו ברובים ישנים ולא מתפקדים, נשלחו "לתפוס עמדות", כלומר לשהות, בבתים בכפרים שיעים וחיכו, ממש כך, שחיזבאללה יטווח להם את האמא בטילי נ"ט. טילים שיש נגדם מיגון מתאים, אלא שצה"ל חשב שהוא יקר מדי ולכן העדיף להשקיע את תקציבו העצום, הכמעט מופרך, בתנאי שירות משמינים ומסאבים לאנשי קבע. עכשיו, אחרי חודש שהם מסתובבים שם בתנאים סהרוריים, ללא שום תוכנית אסטרטגית באשר היא, הם חוזרים הביתה רק כדי לגלות שהרמטכ"ל שלהם מוכר מניות, וראש אכ"א מאוכזב מהבאדי קאונט של אזור המרכז זהירות, פואנטה לפניכם כמה מהם יחזרו למילואים הבאים?
סרבנות אפורה
זה לא שהוא טועה, מר שטרן. לא בגדול; אמת, ביחס לאוכלוסייה, המרכז לא ממש שש אלי קרב, ולא בכדי. אלא שהניסוח היה וולגרי ובטיימינג מחורבן (לא כל שכן עודד אי אלו שדים שעלולים לצאת מבקבוק המרמור המתמלא של אוכלוסיית ישראל כנגד תל אביב, שזה לא בדיוק התפקיד של אלוף בצה"ל), ובעיקר השמיט את הסיבה העיקרית לכישורי ההישרדות המפעימים של העורף התל אביבי: אדון שטרן וחבריו, אנשי הצבא. שנים, עשרות שנים, שצה"ל כמערכת הופך יותר ויותר בלתי נסבל לחייליו, החל מהשומנים העודפים של צבא הקבע, המגזר השבע ביותר במשק הישראלי, וזה לא שאנשיו הם מציאה גדולה; את תרומתם הלוגיסטית זכינו לבחון בחודש האחרון. וכלה בכיבוש.
כן כן, הכיבוש. נכון, לא יפה לערבב שמחה בשמחה, ולא דין גבול הצפון כדין נצרים. ברם, דומה שאחרי חודש של נשיאת העיניים צפונה, קל יותר לגלגל אותם בהיתממות כשנזכרים שעדיין יש כאן שלושה וחצי מיליון בני אדם תחת שלטון צבאי, התנחלויות מבודדות שצריך לעשות סביבם רונדלים, ועשרות מחסומים חסרי ערך צבאי שמטרתם להשפיל ולבזות את האוכלוסייה הפלסטינית, כמו גם את חיילי צה"ל שנדרשים להקדיש את מיטב שנותיהם להטרדות סדרתיות של אזרחים. את הביקורת על הכיבוש צה"ל לא הפנים, בדיוק משום שהוא מערכת צרת אופקים ונוקשה, וכך, בתהליך רציף ועקבי, החלה התנכרות המרכז לצבא. זה לא היה משהו פוליטי במובהק, לא היו כאן אקטים לוחמניים, אלא סרבנות אפורה: העדפת תפקידים עורפיים, הורדות פרופיל סמליות, לא משהו הירואי. סרבנות אפורה שבקרוב נראה גם אצל הכתומים, עוד מגזר שחטף סטירת לחי אידיאולוגית והתנכרות מכוונת מצבא העם.
ההתנשלות האידיאולוגית לוותה גם בהתנשלות כלכלית; המדינה הזו הפריטה את תושביה ורווחתם ממזמן, הפרטה שלא פסחה על צה"ל, ובפרט על יחידות המילואים שלו. אם לסדירניקים אולי אפשר למכור מיתוסים ערכיים, הרי שכשהם משתחררים ועוברים לתל אביב או לכל יישוב עירוני אחר, למשל חיפה האופקים קצת נפתחים וקנה המידה מתאפס על עצמו. נראה לכם הגיוני שבזמן שיישובי הצפון פתחו, כלכלית, את הישבן, הבנקים המשיכו לגזור רווחים והמשיכו לגבות ריביות גם מאנשים שלא יצאו מהמקלטים חודש? רמות ההתנכרות מהמדינה והצבא מרקיעות שחקים, ואולי זה דבר טוב. אולי סוף סוף תהיה כאן חברה אזרחית נורמלית, בלי סגידה למדים. כבר עדיף ללכת לעשות שירות לאומי, להתנדב עם קשישים, לתרום לנזקקים. אבל למה להתנדב, אחרי כל סתירות הלחי האלו, לצבא ההגנה לדן חלוץ?