איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
אני שומעת מוזיקה קלאסית כשהרדיו דולק, בלוז, קאנטרי. אני שומעת אינספור הרכבים. המון דברים מרגשים אותי: סלוין, צ'ארלי מגירה, אניו מוריקנה, אלוויס. פינקלשטיין, יו-לה טנגו, קאלה, מוגוואי, סוניק יות', ביוספיר, ג'יזס אנד מארי צ'יין, מאזי סטאר, סמוג, טלוויז'ן, פ.י.ל, איגי פופ, אליס אין צ'יינס, טוונס ואן זאנדט, ג'וני קאש, ולדיסליאב דיליי, ריצ'ארד הל, דד קנדיז, יונג גודס, פול.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
ספרים וסרטים מזינים אותי במידה שווה. רשימת הסרטים עשויה להיות ארוכה יותר, אבל יותר משניהם מזינים אותי אבו חסן וחוף הים.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב אוארבך ביפו. דבר ראשון, הייתי מפסיקה את עבודות הבנייה שהורסות את השכונה ומוחקת את מפלצת מגדלי נווה צדק שמרימים במעלה רחוב אילת. אפשר להפוך אותו למדרחוב אופניים באותה הזדמנות. אחרי זה קצת התחשבות מהשכנים היתה עוזרת. לשתול צמחים במקום לעקור אותם לטובת שיכוני יאפים, ולהרחיב את הרפרטואר המוסיקלי של מועדון הקריוקי המזרחי-יווני מעבר לרחוב.
עוד בוואלה!
מכות לג'ורג' בוש, דייט עם ביל היקס
למי היית מכניסה מכות?
אני בעד לוחמה פסיכולוגית, היא הרבה יותר אפקטיבית, אבל במקרה חריג הייתי מכניסה לג'ורג' וו. בוש כמה מכות יבשות שהאיפור לא יוכל לכסות, מטעמים מובנים. אחרי הכל, כמה אידיוט, שקרן וחמדן בן אדם אחד יכול להיות?
מה ההתמכרות שלך?
אני מכורה לחתולים מגיל צעיר מאד צעיר. עם השנים זה החמיר והיום אנחנו מגדלים בערך עשרים, כולם הגיעו מהרחוב.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
ביל היקס, סטאנדאפיסט ומטיף בחסד לחופש הביטוי. אחד מהאנשים היחידים שמצליחים לראות אמת מבעד לכל הזבל שמאכילים אותנו, ולנסח את זה בחדות ובהירות בלתי רגילה על במה מול אלפי אנשים. לצערנו, הוא נפטר לפני יותר מעשור, אבל הייתי מפרקת איתו איזה בר בסדר גודל בינוני.
מה הרינגטון שלך?
מה שהגיע עם הפלאפון והיה הכי פחות מרגיז. הוא עדיין די מרגיז.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
הייתי רוצה שגי דה לוטראמון יראה את התערוכה שלי ועבודות נוספות. הוא היה משורר מוכשר באופן מעורר יראה שעסק בהיבטים החשוכים והמוכחשים של הטבע האנושי ומת אומלל וחסר כל בגיל 24, אחרי שפרסם שני אוספי שירה. אני מניחה שהוא היה מבין את הצד האפל של העבודות שלי, הרבה מעבר לעדינות ולצבעוניות שרוב האנשים מגיבים אליהן. אני חושבת שזה היה יכול להעניק לו מעט נחמה ולשקף חזרה מעט מהיופי שאני מוצאת בעבודות שלו.
איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?
המקרר הוא המכשיר החשמלי המרתיע ביותר מבחינתי, עם כל הרעשים והקולות שהוא משמיע, כמו יצור חי שמנסה לתקשר בשפה לחלוטין לא מובנת. הוא גם מייצג את הרעב הבלתי ניתן לסיפוק של האנושות המערבית, נושא מרתיע מאוד בפני עצמו.
תחושת תנועה לדימויים דוממים
תיק עיתונות:
קו אחרי קו אחרי קו ממלאים את גיליונות הנייר הגדולים של נעמה מילר לצד דימויים שנעים באמורפיות מאיימת, דימויים נעים שמזקקים רגעים של אימה. מילר בת ה-29 לוכדת את הדימויים בנייר, מנסה כמעט לעקר אותם מהאימה שבהם, כמו משתלטת על פחדים ומתמודדת איתם דרך הציור. בעזרת גרפיט, עפרונות צבע וסרגל ארוך, מעניקה מילר לדימויים הדוממים תחושת תנועה כמעט מסתורית. היא מפעילה אותם מחדש, מטעינה אותם בכוונות מחודשות. עכשיו, בשנה הרביעית ללימודיה במדרשה, היא מציגה אותם בתערוכת יחיד ראשונה ב"חלון אמנות נגה היקרה" בשכונת נגה שביפו.
"תהליך העבודה הוא סיזיפי והוא דורש ריכוז ועירנות", היא מספרת, "אך מאחר והמהלכים והפעולות שלי ידועים לי מראש, הציור מאפשר לי חופש מחשבה ושחרור שלא קיים בשום מקום אחר מבחינתי. בבסיס כל עבודה יש שלד, דימוי שהולך ונבנה באמצעות אלפי הקווים שיוצרים מארג צבעוני, חוטים של צבע. מהבחינה הזו אני רואה בעבודות דמיון לרקמה, לאריגה".
"את מורן שוב (אוצרת חלון האמנות, ר.ר) אני מכירה מהשכונה. מכיוון שהיא בחורה מצוינת ונטולת פוזה הראיתי לה עבודות שלי. היא אהבה אותן ונתנה לי להציג בחלון. בכלל, החלון הוא בעיניי אלטרנטיבה נהדרת למערכות תצוגת האמנות הקיימות. הוא חלק מהשכונה. החלון הוא דוגמא לאופן שבו אמנות מתקשרת בפתיחות וללא מגבלות עם הסביבה בה היא נוצרת".
עד ה-31.8, רוחמה 6, שכונת נגה, יפו