שלושה חודשים אחרי ההתנתקות, בראיון סיכום ל"גשמי קיץ" - שנערך באווירה אולפנית, שונה מאוד מהאותנטיקה הסוערת שהוצגה בסרט שאל מנשה רז את דן חלוץ על העובדה כי ייזכר כ'רמטכ"ל ההתנתקות'. זהו הקטע היחיד שנלקח מהראיון, והוא חותם את הסרט, בצמוד לכתוביות טקסט המלוות את תמונות גיבוריו: "יש לי עוד שלוש שנים בתפקיד, אתה יודע כמה דברים עוד יקרו פה?", אומר חלוץ. כזכור, לפני חודש ושבוע הוא החל לנהל את מלחמת לבנון השניה, וכעת הוא שקוע עד צוואר בפרשת תיק ההשקעות המביכה.
"גשמי קיץ", כמו כתבתו של איתי אנגל ב"עובדה" בשבוע שעבר, מוכיח כי העיתונאות הכי טובה, לעיתים, היא במקומות בהם הפילטר הוא שקוף והמשקה הזורם דרכו הוא חזק ומעורר. זה מה שהופך את "גשמי קיץ" למהפנט, מלבד היותו מונחה בידיים כה מהוקצעות ומיומנות.
מנשה רז ורם לנדס זכו לשי נוצץ, חלומו של כל עיתונאי או דוקומנטריסט: גישה כמעט בלתי מוגבלת לליווי גיבוריהם, בראשם הרמטכ"ל, לפני ובמהלך ביצוע תכנית ההתנתקות. התוצאה: מטלטלת, מרגשת, מהפנטת.
המסע של "גשמי קיץ" מובל ביד מיומנת בין כל אותם "סינקים" מוכרים, ייצוגיים-משהו, כמו אלה של המתנחלות המתלהמות, בנאומיהן המשולהבים מול נציגי הצבא. או כמו אלה של חיבוקי החיילים והמתנחלים. סינקים שלמדנו לדקלם בקיץ 2005.
דרך ההתמודדות המבצעית והנפשית של גיבורי המבצע המוצגים בסרט, גם הנפש הכי סרקסטית מתחילה להפנים את משמעות החיבוק הזה, של החייל והמתנחל. לנדס ורז מציגים ממבט ראשון את התמרונים בין אותן רגישות ונחישות מפורסמות: PITCH עדין, שלא באמת ברור מי מסובב אותו ימינה ושמאלה. כאן, שני הצדדים הם הדי.ג'יי.
דן חלוץ מול גרשון הכהן
באמצע הסרט רואים את דן חלוץ נדחק לתוך סרבל טיסה, מתמודד עם הרוכסן, וצועד בבסיס חיל אוויר לכיוון צוות טייסת המצדיע לו וממהר לתפוס את הפוטו-אופ, עם המפקד הנערץ לשעבר של החיל. חלוץ מצידו הולך אל מטוס הקרב, מפשפש לו בקרביים, סורק כל בורג ופיסת מתכת ונכנס אליו. כאן שובץ Perfect Day של לו ריד, אחד משירי הפסקולים השחוקים בכל הזמנים, אך במקרה הזה בחירה מבריקה: בלב ימי ההתנתקות, כשהמפקד העליון מזדחל לו על מסלול הטיסה, מאושר בתוך הקוקפיט. זהו רגע מכריע בסרט, שמחזיר אותנו לעבר-עתיד, למלחמת לבנון השניה והטרייה, שנבנתה בחופזה בתחילתה על חיל האוויר של חלוץ, והסתבכה במערכה קרקעית מבולבלת.
אבל כשחלוץ עומד מול משימה ידועה מראש, מתוכננת ומפורטת, הוא במיטבו, כך נראה. ב-17/8, יום תחילת הפינוי בכוח, מנשה רז נמצא בבית הרמטכ"ל. חלוץ רגוע, עושה קפה לשניהם, ואז הטלפון מצלצל. רגע מצחיק: אנו נחשפים לרינגטון שלו - "ואיך שלא" של אריאל זילבר, משירי האהבה הקטנים והמקסימים ביותר בנמצא. כזכור, לזמר המתולתל היה תפקיד באותה מערכה, כאמן הבית של הכתומים. חלוץ מסנן את השיחה, כמו משתיק את זילבר בקור רוח.
אך הגיבור האמיתי בסרט הוא מפקד אוגדת הפינוי גרשון הכהן: בניגוד לאלעזר שטרן המתלהם והקיצוני, תא"ל הכהן (כיום אלוף) הוא בן עקיבא חצי-מתפקר, שאינו הולך עם כיפה, אך נושא את כל המורשת היהודית, הצבאית והישראלית בכל נים שלו, ויודע לפרוט אותן לפרוטות בתובנות מבריקות ורגישות, שבמהלך הסרט הותירו אותי כמעט פעור-פה. מההשוואות בין האקסטזה המשיחית של יצהר לאקסטזי שמידלל בדמם של הטרנסאווים בגואה; דרך ההקבלות בין המבחנים שמוצבים לו על ידי מכריו מבית בשל משימותיו, לבין האודיסאה של הומרוס; ועד הדימויים של הכוחות המפנים כפוגרומיסטים חילונים מול קהל יהודי נרדף, וההבנה העמוקה של ההשלכות לטווחים הקצרים והארוכים של המהלך.
שאר הדמויות זוכות למעט דקות מסך: ביניהם אלוף פיקוד הדרום דן הראל, האלוף אלעזר שטרן ודוברת צה"ל - אז והיום - מירי רגב, שלטובתה ולטובתנו נשארה בסל המיחזור של מחשבי העריכה. מהמעט שישנו בסרט, סביר להניח שרגב גם לא ייצרה פנינים ששוות זמן שידור.
יהודי לא מצלם יהודי
"גשמי קיץ", מלבד היותו מסמך תיעודי חשוב, מזקק את יחסי הגומלין בין התקשורת למסוקריה בהתנתקות. קחו לדוגמה את הקטע בו קצינים בכירים מתחבטים בדילמה "מי יסגור את שער גוש קטיף?", מה שיהפוך אותו לדידם לאיקונה פוטוגרפית, שתיזכר בדברי ימי ההתנתקות. אלו סוגי דילמות, שבסופו של דבר ממחישות את הסימביוזה המפלצתית בין צריכה תקשורתית מוגברת, לבין התרחשויות מדיניות. סימביוזה שמנפחת את ההתרחשויות החדשותיות, לממדים גדולים בהרבה מתפקידם בדפי ההיסטוריה.
כזו היא ההתנתקות, בהיותה אירוע תקשורתי מכונן. הרי ב-2005 ידענו תקופה ארוכה כי היא תהיה האירוע התקשורתי-חדשותי החשוב של השנה. בדומה למערכת בחירות הייתה פה שעת ש' ארוכה, נבנית, וצריך להחזיק בתוכה הרבה שעות שידור. וכמו הפקה מתוכננת היטב, כל משתתפיה מהצד המפנה והצד המפונה, באופן בלתי נפרד מרגשותיהם ותפקידם החזיקו בהבנה חסרת תקדים, אולי אפילו צינית, של התקשורת ותכליתה. בין זעקות השבר של המפונים, לסאונד-בייטס הרגישים של חיילים בכל דרגה ודרגה, "גשמי קיץ" ממחיש איך כל הצדדים גילמו את תפקידם באופן מושלם.
והערה לסיום:
השיבוץ "בהפתעה" של הסרט בלוח השידורים, רק מחדד את הרוח החדה והנחרצת של חברת החדשות של 10, שיוצרה הסרט לנדס היה מקימה, מול הערוץ עצמו, המהוסס והמבולבל. כזכור, אותה חברת חדשות סינגרה בלהט על שיבוץ החשיפה של ברוך קרא, באשר לשוחד לכאורה שקיבל אריאל שרון ערב צינתורו (והשבץ שהוביל למצבו הנוכחי). וכאן, דחה הערוץ את שידור המאסטר-פיס הזה משבת שעברה, על פי הודעתו "בשל רגישות המצב" וכדי "לא לעורר קונפליקט". ואחרי שכבר דחה הערוץ את השידור, למרות הבאזז והציפיה, הוא לא קבע מועד שידור חדש, אלא יומיים לפני שידורו ביום חמישי האחרון, מה שהשאיר מעט מאוד זמן לפרומו ראוי. חבל.
