הבשורה על פי ישו

איל פרידמן מלקק דבש מההוצאות המחודשות של מלאכי הגיהנום הכי מתוקים של האייטיז, הג'יזס אנד מארי צ'יין

איל פרידמן
20/08/2006

שוגייזינג. הייתי חייב להוציא את המילה הזאת מהסיסטם. הסגנון הזה נולד בבריטניה של אמצע שנות השמונים והפגיש בין מפלי דיסטורשנים ופידבקים אלימים לאוזניים בלתי מזוינות, לבין שירה חולמנית, נוגה לעיתים קרובות, מאד מלודית בדרך כלל.

הביטוי "Shoegaze" הוצמד לז'אנר, מאחר ורוב המוזיקאים בלהקות שנגנו את המוזיקה הזו, נטו להשפיל מבט בזמן ההופעות והקליפים, ולהביט לכאורה לכיוון נעליהם (ולמעשה לכיוון שורת הפדאלים והאפקטים המפוארת שלהם, שיצרה את הסאונד הייחודי) בזמן ששרו וניגנו. בשנים האחרונות השפעות שוגייזינג מציפות מוזיקאים עדכניים: הרכבי רוק, למשל, כמו טי.וי און דה רדיו ו-Asobi Seksu, ואלקטרונאים דוגמת אולריך שנאוס ולאלי פונה.

מתוך ההנחה שלהקת מיי בלאדי וולנטיין היתה הילדה האולטימטיבית של הז'אנר, הרי שהיא נולדה על מיטת הזיות פסיכדלית בצורת ספייסמן 3, לאמא בדמותה של אליזבת' פרייזר מהקוקטו טווינז. רק שהאבא היה חתיכת ערס, זיין במעיל עור שחור, מדוכא עד עפר ומאוהב בעצמו. כשאליזבת' עשתה אהבה, הוא בא לדפוק. בעצם, הוא הביא גם את אח שלו. ביחד קראו להם The Jesus & Mary Chain. נכון ל-2006, 21 שנים אחרי יציאת אלבומם הראשון, ברור שהאחים הסקוטים שינו את עולם המוזיקה, לפחות בנגזרותיו האלטרנטיביות, מקצה לקצה. חמישה מאלבומיהם שוחררו עכשיו מחדש במהדורות עם מאסטר מחודש, וזו הזדמנות להכיר ולהזכיר קצת במה העניין.

ווילאם וג'ים ריד היו מצוידים באטיטוד של מלאכי הגיהינום, תספורות סטייל אקו והבאנימן ושירה מהורהרת בקול מתוק-מנוול. בהופעותיהם הראשונות - עם הגב אל הקהל - הם ניגנו קאוורים לפינק פלויד ו-The Standells, שכנראה רק הם הצליחו לזהות בין מטחי הרעש. אלן מק'גי מחברת האינדי קריאיישן הפך למנהל שלהם, ועל התופים - בובי גילספי, שלא ממש ידע לתופף ועזב במהרה לטובת משרה מלאה כסולן פריימל סקרים.

טוב לדעת (מקודם)

האם בי קיור לייזר מתאים לכם? ככה תדעו למי המכשיר מתאים ולמי לא

מוגש מטעם בי קיור לייזר

Psychocandy

בחזרה לאלבום הבכורה שלהם, "Psychocandy" מסוף 85', חששתי למצוא תקליט אנכרוניסטי, שיזכיר לי כמה הם הדהימו אותי באייטיז, אבל רק שם. טעיתי. "סייקוקנדי" הוא חתיכת באקלאווה מרושעת וחד פעמית גם היום. לא סתם הוא נפתח ב"Just Like Honey", כשדבש ו"Candy" הם מוטיבים חוזרים אצלם עד אין קץ. "ממש כמו דבש" – אבל רק "כמו". כי דבש הרי לא יכול להיות באמת קודר. מקצב בסגנון פיל ספקטור, שחוזר בעיקר בבלדות, גיטרות אוברדרייב מרוחקות, והשירה העצובה-מקסימה הם בקושי רמז לבאות. מיד אח"כ מתחילה מתקפה חסרת פשרות: "Living End" הוא מין מוטציה מזוהמת בין רוקנ'רול מניאקי מסוף הפיפטיז לריף ג'וי דיוויז'ני. כשמגיעים "In A Hole" , "Taste of Cindy" ו-"Never Understand", כבר ברור, ש"סייקוקנדי" נמצא מחוץ לזמן היום, בדיוק כמו בעת יציאתו. אז קדיחות הדיסטורשנים שלו נשמעו פסיכוטיות ביחס לכל דבר סביבן; וגם היום הן נשמעות קיצוניות ביחס לכל מה שהרמקולים שלכם סופגים. גם היום חייבים להאזין לו, ואי אפשר להתייחס אליו כאל תקליט רקע. הוא נותר תובעני, חדשני, טורף ומקסים.

Darklands

בהקלטות אלבומם הבא האחים נותרו ללא מתופף, ויצאו לדרך, גם בהופעות, עם מכונת התופים שלהם. הסאונד הרוקי והתכנות חסר הרחמים גרם לה להישמע מכאנית, אבל בו בזמן אנושית. שלא לומר – כועסת. הרעש הכיאוטי של "סייקוקנדי" יצא כמעט לגמרי מההקלטות האלה, ובכלל "דארקלנדס" מ-87' הוא אלבום נוגה ואינטימי בהרבה מקודמו. אבל למרות היעדרותו הטכנית של השאון, איכשהו נדמה שהוא צף שם ברקע. אם ב"סייקונדי" האחים ריד נשאו במוצהר כהשפעות את הולווט אנדרגראונד והשאנגרי-לאז, הרי שב"דארקלנדס" ניכר שהם על דרך המלך הייחודית שלהם. ההגדרה המדויקת ביותר לכתיבה והביצוע שלהם הייתה: הג'יזס אנד מרי צ'יין. ולמרות שהוא פחות מלוכלך, "דארקלאנדס" לטעמי הוא ה-מאסטרפיס של הג'יזס ושות', ובכלל אחד התקליטים הגדולים של האייטיז. אלה השירים הכי מרגשים שלהם, ההמנונים שעדיין עושים שמח להיות עצוב. "Happy When it Rains", "April Skies", Nine Million Rainsy Days"" – כן, ירד הרבה גשם על מעילי העור שלהם.

Barbed Wire Kisses

"Barbed Wire Kisses" מ-88' אמנם לא יצא כעת מחדש, אבל הוא בהחלט פרק הכרחי בתולדותיהם. למעשה הוא טוב בהרבה מאלה שהגיעו אחריו. למרות שמדובר רק באוסף של בי-סיידים וקטעים נדירים, הוא נשמע כיחידת אלבום מגובשת וקטלנית, שמגשרת בין הגישות של שני התקליטים שלפניו, כולל הקאוור ההרסני ל"Surfin' USA" של הביץ' בויז; "Kill Surf City"- המנון השנאה האולטימטיבי לכל מי שמתעסק יותר מידי בלהיות קול. "בו דידלי הוא ישו" (השם אומר הכל, וזו כמובן יותר ממשמעות אחת); אחד הסינגלים הגדולים שלהם – "Sidewalking"" ; "סייקוקנדי" - שיר הנושא שלא הופיע באותו תקליט, והשיר עם המשמעות הג'יזסית האולטימטיבית: "Everything's Alright When You're Down". הם הוציאו אחריו עוד אוספים, אבל זה עולה על כולם.

Automatic

להקת Pop will Eat Itself שיחררה את "Candydiosis" , שיר ירידות מצחיק על הג'יזסים, כולל המילים: what's so fucking good about candy? . למרבה הצער, הקלישאה שבדמותה הם הציגו את האחים ריד הגשימה את עצמה, לפחות באופן זמני. "אוטומאטיק" מ-89' הוא בקלות אחד האלבומים המאכזבים של האייטיז.

אחרי כמה סינגלים שהלכו לא רע במצעדים, הג'יזסים ידעו שיש להם פוטנציאל הצלחה גדול יותר. התוצאה, שימוש בכל הרפליקות הטקסטואליות והמוזיקליות שלהם, מינוס הכתיבה הבת-זונה של השירים. ההפקה לוטשה והפכה לכמעט נוצצת במושגי מרי צ'יין. ניכר שהם ניסו להיות יותר אמריקאים מאמריקאים, כשהם חמושים בעיקר באטיטוד, אבל גם הוא כבר לא נשמע מסוכן או אפל כמו פעם. המכאניות השתלטה על הכתיבה, הסאונד הפך סינתטי, והתוצאה בכלל נשמעה יותר כמו Midnight Oil מאשר המארי צ'יין, אבל בלי להיטים מנצחים. "Head On" המוצלח חודש ע"י הפיקסיז, ו- Jimmy Eat World הזכירו את "אוטומאטיק" בשירם האהוב עלי,

"The Authority Song", מה שגרם לי להתייחס לתקליט בסוג של נוסטלגיה שלא הגיעה לו. למרבה הצער, הוא מאכזב גם היום. אוטומטי להמונים.

Honey's Dead

כנראה שמההבנה ש-U2 הם לא יכולים להיות, תודה לאל, חזרו הג'יזסים ללכלוך האמיתי. "אני רוצה למות בדיוק כמו ג'יזס כרייסט...אני רוצה למות כמו ג'יי אף קיי...אני רוצה למות בארה"ב..." הם שרו בסינגל המופתי "Reverence". "Honey's Dead" הם קראו לאלבומם הבא מ-92', כנראה מתוך הכוונה להרוג את ההתנחמדות המוז יקלית מהשלב הקודם, שהתרסקה להם כמו בומרנג לפרצוף. עכשיו היו להם שוב סיבות לרצות למות, ותוך כדי הם נשמעו מלאי חיות מתמיד. כשהם מכירים בשינויי הנוף המוזיקלי מסביבם, כשמי שיצא מהם ( פריימל סקרים ) וגדל עליהם ( הסטון רוזס ) השאיר אותם מאחור, הברירה היחידה הייתה לשוב למוזיקה חסרת פשרות וליהנות מהחגיגה. סטיב מונטי מ-Curve הצטרף כמתופף, הזיהום ההפקתי והנגינתי חזר, ועל אף שאלו אינם שיאי העבר, "Honey's Dead" הוא תקליט רוק מצוין. עם כמה רגעים מרגשים – "Almost Gold" , "Good for My Soul" ( שנשמע כמו מפגש שלהם עם ספייסמן 3 ) ו"רולרקוסטר" העצבני, זו יופי של תוספת לקטלוג המרי צ'ייני.

Stoned and Dethroned

1994. היו שאמרו שהג'יזסים הוכיחו שזה פשע לגנוב, רק אם לא יודעים איך. ב-"Stoned and Dethroned" מ-94' יש כמה גניבות מביכות למדי. "גירלפרינד", למשל, ממש מועתק מ"Don't Worry Be Happy " של בובי מק'פרין. זהו אלבום באווירת בלדות אמריקאית נינוחה יחסית, עם תוספת חדשה של גיטרות אקוסטיות. הופ סנדובל מצילה את הדואט "Sometimes Always" ויש פה כמה נוגעים ללב, במיוחד בתחום הטקסטים, כמו "God Help Me" ו"Everybody I Know". אבל המתינות הזאת וחוסר התשוקה בהגשה לא הולמים אותם, למרות גישת העאלק לא איכפת להם מאף אחד הוותיקה. תקליט בסדר.

אפילוג

את הבא והאחרון שלהם, "Munki" (שלא יצא מחדש), הם שיחררו בסאב פופ ב-98', אבל האמת היא שהג'יזסים חיים ברוחם של Singapore Sling, להקה איסלנדית מעולה, שפשוט הוציאה
ב-2002 ו-2004 את שני התקליטים הכי טובים שהג'יזס אנד מרי צ'יין לא הספיקו להוציא. אלה ממש ממשיכים במקום בו "Honey's Dead" נעצר ועושים את זה פגז. מעבר למשובחות מבין ההוצאות המחודשות, הם מומלצים מאד למי שרוצה לטעום עוד קצת דבש וקאנדי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully