היום שהיה

בעונתה החמישית, ששודרה בערוץ אקסטרא הוט והסתיימה ביום שבת האחרון, הפיכתה של "24" לטלנובלה הושלם. פרק חדש מתחיל בדיוק בנקודה בה הפרק הקודם הופסק; הדרך שבה פתרון בעיה מוביל ליצירתה של בעיה אחרת; המשחק המוגזם, המבטים מלאי המשמעות, השקרים, התככים, הסכינים בגב, ומה לא. עכשיו אפילו האוהדים האדוקים ביותר מתקשים שלא לשים לב לגיחוך.

עושה רושם שהכותבים כבר הפסיקו להתיימר לייצר סיפורי עלילה חדשים, וכל ניסיון להסוות מחזורים עבשים מעונות קודמות פסק. בעיות משפחתיות לעד יגיעו בעיתוי אומלל; שרשרת מקרית של אירועים תמיד תמנע את חורבן הבית; מוות נוראי של עשרות זקיפים וסטטיסטיים לא יעורר את הדילמות המוסריות שמותה של דמות מוכרת אחת יעורר; לפחות מישהו אחד לא יתחשב בטובת הכלל ויפעל למען נקמה, מה שיפגע במבצע המתגלגל; וג'ק באוור הוא אותו סופר-הירו עשוי ללא חת, אדם ששיקול דעתו לעולם אינו מוטעה, שלא יודע איך להציל את המדינה מבלי לעבוד נגד הממונים עליו, להסתיר מהם מידע, ולסבול כל הדרך אל הגאולה הבלתי נמנעת.

באוור, אם תרצו, הוא בעצם מעין ישו של תקופת ממשל בוש. מחויבותו המוחלטת למדינה תמיד תוביל אותו לסבל נוראי, והוא ישלם על חטאי כולנו. על האמיתות שאנחנו מעדיפים שלא יספרו לנו בכל הקשור לניהול מדינה, או על ההחלטות הרות הגורל להן תמיד יש תג מחיר מיידי. והמחיר הוא שהקרובים לבאוור ימותו או יכעסו עליו ולא ירצו לדבר איתו יותר לעולם. וג'ק, כמובן, יבין אותם וימשיך לסבול בשקט בשביל כולנו. את האגרסיות הוא כבר יוציא על הערבים, הטורקים, הסרבים, הצ'צ'נים, או מה שזה לא יהיה.

אבל לא התכנסנו כאן כדי לדבר על דת. אחת התפיסות האמריקאיות המעניינות ביותר היא האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שזכתה לעדנה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. העיקרון הבסיסי הוא שהחברה ממשיכה להתקדם ולהתפתח, והעתיד תמיד יהיה טוב יותר מהעבר. מבחינה חומרית, ערכית, וכו'. המשבר הכלכלי של 1929 קבר אותה סופית בתור זרם בפוליטיקה המקומית, אבל השפעתה ניכרת בארה"ב עד עצם היום הזה.

במלחמת העולם השנייה כלאנו יפנים-אמריקאים, אבל היום אנחנו מבינים את הטעות. פעם הייתה עבדות ואפליה נגד שחורים, אולם עכשיו אנחנו יותר טובים. הנשיא ריצ'ארד ניקסון מעל באמון הציבור ובתפקידו, ברם המערכת נפטרה מהשרץ. כך אפשר לארוז באריזה יפה את הכשלים הגדולים ביותר, ולרתום אותם כחלק מההתקדמות והשיפור המתמיד מבלי שהאירועים עצמם יעיבו במשהו על הרעיון שארה"ב היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מדינת החופשיים וביתם של האמיצים. נהפוך הוא. הם הרי, כמובן, למדו את הלקח, הפנימו והמשיכו הלאה, מצוידים בערכי מוסר משודרגים.

הבסיס של הגישה הזו יושב עמוק בתוך "24", שכן בכל עונה נחשפים כשלים ברמה כזו, שהיו גורמים לתפקודם של אולמרט, פרץ וחלוץ במלחמת לבנון השנייה, להראות כמו מנהיגות משובחת וקבלת החלטות מדויקת ומוצלחת. ולמרות זאת, המסר הכללי הוא שהמערכת עצמה נפטרת מאותם עשבים שוטים, והעסק כולו – כלומר מדינה דמוקרטית נורמלית – ממשיך לעבוד ביתר שאת. קשה להגיד שזה מסר משכנע, כאשר בשירותי המודיעין שלך עובדים סוכנים של האויב וחיילים משוחררים רוצחים את הנשיא, אבל בסך הכל זה היה מתקבל על הדעת. בעונה החמישית החבל נמתח עד קצה קצהו, ונקרע.

בפרקים האחרונים התברר שהאיש הרע של עונה מספר חמש הוא לא אחר מאשר נשיא ארה"ב. תעצרו שנייה ותחשבו על זה. ראש המדינה עצמה הוא זה שזמם לאורך כל הדרך שלל מזימות שהובילו ל-7896586 פעולות טרור ב-24 שעות. סיבוב הפרסה הזה היה גם בלתי הגיוני בעליל מבחינה טלוויזיונית. מכיוון שהתסריט של הסדרה מחולק לשחקנים ממש לפני כל פרק, אף אחד מהם אינו מכיר את הסיפור כולו, ולפיכך הם נאלצים לשחק בהתאם לתסריט שקיבלו, ולפי התסריטים של הפרקים הקודמים. כך קרה שהשחקן המסכן שמגלם את הנשיא לוגאן, גרגורי איצין, חשב לתומו שהוא אחד מהטובים, רק, אעפס, נשיא קצת מעפן. הוא לא ידע שהוא רע, כי לא סיפרו לו, ושיחק בהתאם: הופתע מכל המהלכים, כעס על אנשי לשכתו שסייעו לארגוני הטרור, הרגיש אובד עצות, וכדומה. הוא גילה שהוא בעצם הבד-גאי יחד איתנו, אי שם בשניות האחרונות של פרק 18, ולפתע צריך היה לשנות לחלוטין את צורת המשחק שלו. פתאום המבטים הפכו לחורשי רעות, ושיחותיו עם הסובבים אותו למלאי מניעים נסתרים ולמעוררי חשדות.

למרבה המזל, השחקן והנשיא נגאלו מייסוריהם. מכיוון שבסופו של דבר ועניין חבורה של אנשים טובים באמצע הדרך הצליחה להחזיר את המערכת למסלולה. אזי המסקנה שמנסים להאכיל אותנו בכפית היא, שאפילו אם הנשיא הוא זה שחוטא בפעולות נגד עמו שלו - אהמ אהמ, ג'ורג' בוש, אהמ אהמ – עדיין בסופו של דבר רשעים לא יעלוזו, והדמוקרטיה תקיא אותו מתוכה. כי ככה הדברים קורים ביו אס אוף פאקינג איי. בפועל, המסקנה המתבקשת היא הפוכה לחלוטין. אנחנו מגלים שהדמוקרטיה האמריקאית פועלת בצורה כזו שיש בה את האפשרות להכניס אדם שפל כל כך, אדם שקושר קשרים עם ארגוני טרור, לחדר הסגלגל. ואם אותה דמוקרטיה נשענת בצורה כבדה כל כך על היוזמה הפרועה של איש אחד, באוור כמובן, והדרך היחידה שלה להתגונן היא סוכן לשעבר שלא רואה בעיניים, ואם היא לא יכולה להינצל ללא ההנחה, שהנשיא יסכם את כל הדברים הרעים שעשה ביממה האחרונה בדיוק ברגע הנכון בו מכשיר הציתות נמצא בכיסו - אז עושה רושם שכדאי להם לאמריקקים לסגור את הבאסטה, לחזור לאירופה ולהשאיר את האינדיאנים לנהל את העניינים.

היוצרים ג'ואל סארנו ורוברט קוקרן בעצם נתנו דרור לפנטזיה שמקוננת בכל ימני באשר הוא: שיבוא איש חזק ויעשה סדר בכל הבלגאן המזדיין הזה. אם רק ג'ק יכול היה להיות נשיא, הוא לא היה עושה חישובים פוליטיים, לא מתעסק בזוטות, לא נואם נאומים דמגוגיים, לא מבצע ספינים, ולא מזיל דמעה על אף אחד, דאמיט! הוא רק היה עושה בשקט את העבודה, מעדכן אותנו פה ושם לאחר מעשה ואולי לפעמים, אם נחה עליו הרוח, מסביר לנו מדוע רצח חפים מפשע על הדרך תורם לביטחון המדינה. בין לבין הוא כנראה גם היה מענה כמה סנאטורים דמוקרטים ומבטל את הבחירות, כי זה הדבר הכי טוב לעשות עבור המדינה הזו – להשאיר אותו עצמו בשלטון. חס וחלילה שלא יעלה עוד נשיא כמו צ'ארלס לוגן, שרק ינסה לקלקל לנו הכל.

הפנטזיה הזו באה לכדי מימוש אבסולוטי בפרק הסוגר את העונה, אז ג'ק שלנו חטף את הנשיא ונכנס בו באחד על אחד. באוור, בעצם, הוא הרפובליקאי האולטימטיבי שחי בעולם המושלם מבחינתו, בו הסדרה יוצרת עבורו סיטואציות בהן הוא יכול ליישם שוב ושוב את האידיאולוגיה והערכים הפאשיסטיים והכוחניים שלו, והתוצאה תמיד תהיה - הפלא ופלא - טובה ומדויקת. מה בדבר השמאלנים, אתם שואלים? יפי הנפש היחידים שמופיעים על המסך תמיד יהיו תמימים שפוגעים בביטחון הלאומי או סתם הומואים. כמה יפה, כמה פשוט, כמה נכון.