אז מה, תוכנות הורדת קבצים שייכות לדור החדש, הא? הדור שרוצה לקבל את כל המוזיקה שבעולם בחינם, ומוריד אותה למחשב במקום לקנות דיסקים מקוריים, לא ככה? לא ככה. תביטו טוב טוב ב"פסטיבל אקספרס", סרט תיעודי מוזיקלי מ-2003 שמצולם ומתרחש בקיץ 1970 (וישודר הלילה בערוץ הוט פריים), כדי לחטוף חתיכת כאפה בנושא הזה. מה כאפה? אני מדבר על פתיחת ראשים, מהומות אלימות, אירועים עם סוסים, שוטרים ובני נוער עם זעם בעיניים. אפשר לחשוב שמדובר בעוד סרט תיעודי על ההתנתקות, אבל לא. מדובר בפסטיבל רוק, עם כמה מהשמות המפוצצים של התקופה, שנע על גבי רכבת במהלך אותו קיץ ועצר בין במות ברחבי קנדה.
במקום להביא את הקהל לאירוע חד פעמי, הם נסעו אליו ולכמה שיותר מקומות - "להביא את ההר למוחמד", כפי שמצוטט אחד ממרואייני הסרט. היוזמה כללה את ג'ניס ג'ופלין, דה באנד, הגרייטפול דד, דילייני ובוני, פליינג בוריטו בראדרז, באדי גאי, מאשמאקן ואחרים. וכל זאת תמורת 16 דולר. לא הייתם הולכים? רק מה, לנוער הקנדי המחיר הזה נשמע אז מופקע. הרוח הנושבת של פסטיבל וודסטוק ודומיו, יחד עם גוויעת העידן ההיפי, והבלבול הרעיוני והמוזיקלי שבעקבותיהם, יצרו כנראה את התחושה בקרב כמה אלפי אנשים, שמוזיקה צריכה להיות מחולקת לכולם בחינם. לא תגידו אפילו "פסטיבל בשקל" על סכום הכניסה הסמלי שלו (רעיון גאוני, אגב, של שאנן ובלי סטריט שלנו).
אף אחד שם לא חשב, שמישהו צריך לשלם לאומנים, לכסות את הוצאות הרכבת, הבמה והציוד. וגם אז, כמו היום, אנשים חשבו שהאומן שייך לכולם ושיגיד תודה אם מישהו משתין לכיוון שלו. מה פתאום לשלם? אותם צעירים כל כך כעסו, עד שהם ניהלו מהומות אלימות ודוחות, כפי שאפשר לראות, מול השוטרים, שנשכרו כדי לשמור על ההופעות. האומנים עצמם נקרעים. מצד אחד הם רוצים לומר "חזירים" על השוטרים בפני הקהל, כפי שחונכו עפ"י האתוס ההיפי. מצד שני, הם בעצמם מתיידדים עם אלה ששומרים עליהם, ובמהרה ניכר שהאומנים קוצפים על הקהל האלים, שלא מעריך את האומנות שלהם מספיק כדי לשלם עליה.
צ'יק צ'יק צ'אק על הפסים
אחרי שצולחים את החלק הלא נעים, האנטי-מוזיקלי ועם זאת המרתק של "פסטיבל אקספרס", מדובר בנסיעת תענוגות, שמצליחה להעביר היטב את היצירתיות והשמחה שהיו בטור החד-פעמי הזה אל המסך. מארגני המסע, עפ"י הסרט, ספגו הפסדים אדירים, אבל המשיכו לפנק את האומנים למרות הכל. מעבר לרכבת עצמה הם דאגו לשירותי מסעדה פרטית בכל שעה , סיפקו אלכוהול עד כלות והרכיבו מערכת הגברה, שגרמה לנוסעים בה להתאחד לג'אמים אינסופיים במהלך הנסיעות. כך אפשר, למשל, לחזות בלהקה של באדי גאי נותנת ביצוע Fאנקי עם ריק דאנקו מ"דה בנד" ל"Sunshine of Your Love " של קרים. או בג'ופלין, דאנקו וג'רי גרסיה מהגרייטפול דד, שרים ומנגנים כשהם מסטולים מהתחת, נהנים מכל שניה.
מעטים כנראה ישנו ברכבת הזאת, והמוזיקה עליה ומחוצה לה לא הפסיקה. יתרה מזאת, חלק מהמפגשים על הרכבת מתורגמים גם לבמה, לבליל שמח של פולק, קאונטרי, רוק ורית'ם אנ'בלוז. הסרט נותן נפח גדול ומכובד ביותר לקטעים מצולמים מההופעות, כשכולם מנוגנים מההתחלה עד הסוף.
בין השיאים ניתן למצוא השתוללות בלוז חשמלית וקסומה של באדי גאי ולהקתו; "דה בנד" ללא ספק הלהקה הכי מרגשת בסרט, כולל נגינת גיטרה אדירה של רובי רוברטסון, וקטע מעט מביך אך נוגע ללב בו הוא מזייף קשות את קולות הרקע ב"The Weight"; הופעה קורעת מצחוק של שה-נה-נה, שנראו ונשמעו כמו שילוב שהקדים את זמנו בין איאן דיורי לווילג' פיפל ; ובמיוחד, איך לא, ג'ניס ג'ופלין. ממש תקופה קצרה לפני מותה, עם קול קרוע, שורטת בצרחות או שרה ברכות בהבדלים של שניות, ואפילו כשהיא מזייפת היא הופכת את הבטן. צריך לראות כדי להבין עד כמה היא אחד הדברים הכריזמטיים שעלו אי פעם על במה. אני לא נמנה על אוהבי הגרייטפול דד, אבל מעריציהם וודאי יתעלפו מקטעי הלייב שלהם. "פסטיבל אקספרס" של הבמאי בוב סמיטון הוא לא סרט תיעודי יומרני ואין לו אג'נדה שבאה לבאר את התקופה. הוא פשוט נותן בפשטות נקודה בזמן- מסע הנאות מוזיקלי. כיף גדול.
פסטיבל אקספרס, שני, 22:00, הוט פריים