ביקורת על הסרט "נחשים על המטוס"

"I've had it with these motherfucking snakes on this motherfucking plane"

- סמואל ל. ג'קסון


גיל 8, קולנוע רינה בחולון, אני וחברי חיים הולכים לראות את "נינג'ה אמריקאי". רק שלא יגלו שיומיים אחרי, אני שוב הולך לקולנוע "פריז" בתל אביב לראות סרט של מונטי פייתון. איזה מזל שעם השנים, אתה מגלה שטראש ואיכות יכולים לדור בכפיפה אחת בדלי הפופקורן שלך, בלי שמץ של בושה.

כבר בבחירת השם, קולטים את ההברקה של "נחשים על המטוס". הפראזה הזו נשמעת כמו ה"פיץ'" שעשו לסרט מול המפיקים: "בואו נעשה משהו, נניח, עם נחשים על מטוס!". שימו לב, זה לא "On the plane", זה "On a plane". יחי ההבדל הקטן.

רבות דובר במותחן האימה הזה ובבאזז האינטרנטי שנוצר סביבו, פרי שיווק מחוכם שנולד בבלוג של התסריטאי, ונמשך ברכיבה על הגל מצד האולפנים, עם הזנה אימתנית של ההייפ ההולך ומתפתל, כמו קוברת מכירות ארסית. הם לא בחלו באמצעים. טריילרים מזויפים, שמות מזויפים לסרט, פוסטים ושמועות מכל הכיוונים, וכל מה שהצופים באמת ידעו, הוא שמחכה להם סרט אימה עם נחשים וסם ג'קסון על מטוס. שימו לב לפוסטר הטיזר של הסרט, עם הפראזה הידועה: only in theatres. כאומר: כן, השתמשנו בבאזז, היה לנו כיף לרכב על יוטוב ועל מיי ספייס, אבל זהו רגע האמת, וכאן מתחילים לשלם. 9.5 דולרים, לא כולל פופקורן.

בסופה של יומית, מדובר במוצר איכותי בערך כמו ארוחת טיסה. כלומר: זבל, אבל זבל דה-לוקס מהנה במיוחד. ג'קסון הוא סוכן FBI המלווה עד לרצח בטיסה ללוס אנג'לס. המאפיונר האכזר שהולך ליפול שותל על הטיסה מאות נחשים מכל הסוגים, ומטריף אותם עם פרומונים כדי שיתחרעו על כל הנוסעים והדיילות. הם עושים את זה.

שלא מתוך ידיעה, אך בהחלט מתוך רצון, אני יוצא מנקודת הנחה שדיוויד אליס, הבמאי, מודע לטראשיות שהוא יוצר במו ידיו. השאלה היא, האם מתאם-הפעלולים לשעבר בן ה-53 מסוגל למשהו אחר. ברזומה הקצרצר שלו יש זבל יעיל מאותו סוג, שנע בין מתח לאימה – "יעד סופי 2" ו"סלולר". כמו האחרון, "נחשים" הוא מפגן של תוכן שיווקי, בו לא תתקשו למצוא את הכוכבים רדבול וסוני פלייסטיישן.

מרבית 35 מיליון הדולר העלובים למדי שהושקעו ב"נחשים על המטוס" משמשים לסט ולהמון נחשים, אמיתיים/ ממוחשבים/ מסונתזים. כל השאר – יוק. ג'קסון, כרגיל, כבר לא מתאמץ בכלל, באווירת "אני בא, עושה את המאדר פאקר הקשוח, לוקח את הכסף והולך הביתה". הוא מגובה בשחקנים דרג ז' (השחקן שלצדו, נייתן פיליפס, הוא פלגמט שנראה כמו מארק וולברג לעניים), תסריט מחורטט מרובה במשפטים, שהיו מתלבשים נהדר אצל קוונטין טרנטינו, בפארודיה על בי-מוביז. פנינים כמו: "התפקיד שלי הוא להתמודד עם מצבים של חיים ומוות על בסיס יומי", או "תישאר לצידי ותחיה", או "מה אמרתי לך?! תישאר לצידי ופאקינג תחיה!" או הדיאלוג המופלא בין נחש פיתון לנוסע, שאותו הוא נוגס באבר מינו – הנוסע: "רדי מהזין שלי, כלבה מזדיינת" (וזה בכלל נחש, ר.ד.), הנחש: "ססססססס".

כן, "נחשים על המטוס" הוא לרוב יותר מבחיל ממפחיד, ובוחן את גבולות הסיבולת של הקהל (בהקרנה בה נכחתי לפחות 8 אנשים יצאו באמצע). כמעט כל איבר רבייה נחדר, נעקץ או ננשך על ידי נחש בסרט. ממש כמו קומדיה פיזית שזקוקה להפרשות גוף כדי להצחיק, האימה של דיוויד אליס זקוקה למקסימום עירום, הפרשות ומורסות מתפוצצות, מול מינימום מתח פסיכולוגי. אם לא נכלול את האפקט הצ'יזי בו נראית נקודת המבט של הנחשים, בעלק-ראיית-לילה (אפקט שעבד רק עבור בופאלו ביל ב"שתיקת הכבשים").

נכון, היינו יכולים להעמיק ולשאול האם המחשבה כאן היא על קומבינציה פסיכולוגית של שניים מהפחדים הבסיסיים ביותר של האדם – נחשים וטיסות, או לדוש בשאלה של סרטי טיסה פוסט 9/11, הדימוי של נחשים כטרוריסטים. אבל על מי אנחנו עובדים. מדובר בסך הכל ברכבת הרים מעוררת בחילה במיוחד, שטחית כמו תסריט ל"פיק אפ" ודבילית כמו, נו, סרט על נחשים על מטוס. אבל שלא תטעו לרגע, מדובר באחת ההברקות הגדולות של הקיץ.