בטרם יציאה

בשלהי שנת 1985, בסוף החורף של אותה השנה, נסעתי עם אימי לתל אביב. מטרת הנסיעה אינה נהירה לי עוד, זולת פרטים אחדים. הייתי אז ילד כבן 8 שנים. דבר אחד עומד לנגד עיניי בבירור, וזהו זכר פגישתי הראשונה והאחרונה עם הסופר ס. יזהר.

כשהתבקשתי לרשום מילים אלו אודותיו, התעצב עלי ליבי וחשבתי, למי בעצם אני כותב זאת? מי מבני דורי, או בני הדור הצעיר יותר, מכיר את מכלול יצירתו של ס. יזהר? את עבודתו למען החינוך העברי? בעבור רבים, הוא אינו אלא שם של סופר גדול, ששמו ידוע כמרצה וחבר כנסת מן העבר. סוג של דמות מהוהה, נשכחת.

לא יכול הייתי שלא להרהר בגורלו של הסופר כשלעצמו - כסופר. בגורל יצירתו. כיצד זה יתכן שיצירות גדולות של סופרים עבריים, נדחקות לקרן פינה במהלך הזמן. מעבר לכך, כאדם המתפרנס מכתיבתו, חשבתי אל ליבי מה יעלה בגורל כתביי שלי. שיניי הזמן מסתבר, טוחנות הכול ומותירות חללים גדולים.

אין לי הרבה זיכרונות טובים מאימי, אולם באותו היום היא עשתה עימי חסד. באותם הימים הייתי חולה; לאחר שהתאוששתי מעט, היא הסיעתני לתל אביב. לילד שהייתי אז, שגדל במושב קטן, תל אביב הייתה יקום אחר. מימד שונה של בניינים גבוהים וכבישים ללא סוף. של תרבות ושל ים. אמנם הנסיעה לא ארכה יותר ממחצית השעה, אך לדידי היה זה כמו להיכנס בפתחו של עולם אחר.

בעת שהיינו צועדים שלובי זרוע ברחוב דיזינגוף, אימי נעצרה לפתע ואמרה לי לא לזוז ממקומי. היא צעדה לעבר בית קפה קטנטן, ולרגעים אחדים שוחחה עם שני גברים שמעולם לא ראיתי. כששבה, אחזה בידי, חייכה ואמרה: "יחזקאל, אני רוצה להכיר לך את הסופר ס. יזהר..."

כשהתקרבתי לשולחן, אוחז ביד אימי, הם נראו, בעיני הילד שהיו לי אז, כשני ענקים גדולים. לא ידעתי אז מיהו ס. יזהר. מכתביו עד אז, לא קראתי אף לא מלה אחת. אך ידעתי שהוא סופר וזה הספיק. כילד הוקסמתי מן המילה הכתובה, וסופרים בעיניי היו אז אנשים שלא מן העולם הזה. הכוח שיש למילה הכתובה שבסיפורים ריתק אותי. והיכולת לכתוב סיפורים הקסימה אותי לאין שיעור, כמעשה קסמים.

היו לו את העיניים העצובות ביותר שראיתי עד אז, וכבר בימים ההם, פניו היו קמוטות כאגרוף כמוץ, ושבילי צער חרושים בם. אני זוכר שהתרגשתי מאד, ואולי הצלחתי להוציא אך מילים אחדות מפי, אך לא יותר מזה. כשפנינו ללכת, הוא בידר את שערות ראשי ואמר בחיוך: "בבוא העת, כשיתספרם ספר משירייך, שלח לי עותק... אל תשכח..."

כך נפגשתי לראשונה ולאחרונה בחיי עם הסופר ס. יזהר. לימים, שנים מאוחר יותר, פגישותינו המשותפות נקרו אך ורק דרך כתביו.

הייתי ילד בכיתה ה' כשקראתי לראשונה את ספרו הידוע "ימי צקלג". הקריאה בו ארכה לי למעלה משנה והייתה מביכה למדי בכל המובנים. ידעתי שלפניי יצירה גדולה, שתשנה את תפיסת עולמי לגבי הכתיבה באשר היא, וחלק נכבד מהמילים והמקומות שמוזכרים שם, לא הבנתי ולא הכרתי. ידעתי שלפניי עוד דרך ארוכה, משום שכפי שנכתב באיזה ספר אחר שקראתי, ידע והשכלה ניתן להשלים, אולם אינטליגנציה, כמעט בלתי אפשרי. עוד ידעתי, כי יהיה עלי להמשיך ויהי מה, להמשיך ולקרוא את הספר הזה עד תומו.

במהלך השנים שחלפו, כשיצאו ספריו "מיקדמות", "אצל הים", "גילוי אליהו", ואחרים, הייתי עוקב מרחוק כתייר מתבונן מהצד, כשבכל פעם שנחו עיניי על אחד מן הספרים הללו והייתי קוראם, שב הייתי בזיכרוני לאותו מפגש הארעי ברחוב דיזינגוף. לאותה הבטחה וגמגומיי למול עיניו.

כבר כתבו אחרים שניתן לראות בבירור את השפעתו של יזהר מגנסין ופרוסט, אולם במובן מסוים, ספר זה הוא למעשה כניסה לנבכי הזיכרון של יזהר. הוא ניסה להעלות ולפתור את הדברים שראה במלחמת העצמאות דרך ספר זה. זכור לי שבספר, מתבוננים החיילים מאיזה תל עפר לעבי הלילה, ואינם רואים אלא חשכה גמורה. ספרו של מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד", הוא ניסיון להתחקות אחר ילדותו האבודה. "ימי צקלג", הוא ניסיונו של יזהר להתחקות אחר שנות בגרותו האבודות שלו. כמדומה, הכול מתחיל מהנקודה הזו של האפלה, שכן רק מעומק הבדידות, מתחילה עבודת הזיכרון.

קשה לי לחשוב עליו כמת, קשה לי לחשוב שבעוד שעות ספורות הוא יהיה ספון תחת עפר. הייתי רוצה לומר לו תודה על הידע העצום שהעביר לי דרך כתביו. תודה על החינוך שהעביר לי דרך ספריו, על אהבתי לתורה שצמחה בגללו. תודה על שלא היפנה גבו, והיה בו מאור פנים לילד קטן.

ס. יזהר, מותר לי לכתוב כאן שהיית מאור גדול בשמי הספרות העברית. מותר לכתוב עתה שגם שכחו אותך מעט, וחבל. בוודאי כותבים עוד אחרים כמותי, הספד לך. יבואו אחרים ויכתבו דברי הלל על ספרייך וישבחו אותך, יגידו שהיית גדול בדורך, ושיצירתך תינצר לעד. אני באמת מקווה שהזמן לא ירחיק אותך מהתודעה הציבורית, משום שבאמת היית נדיר לנוף הזה.

יהי זכרך ברוך.