החיים חינכו את חניף קוריישי שהספרות היא שדה קרב, ולא מקום של אושר ועליצות. בספרו "אוזני בסמוך ללבו", הוא מספר כיצד חש מאוים כנער על ידי נערים אחרים, "עמוסי הספרים, כמו אבא שלי, שידעו לטינית והבינו תחביר". הקריאה, חש קוריישי כנער, תרחיב את אופקיו, תשמש כהוראות הפעלה לחייו ותגרום לו להרגיש "פחות חסר אונים בעולם". בדברים אלו אומר קוריישי למעשה שאת כל הפחדים והתשוקות המוכרים לכולנו מגיל ההתבגרות, הוא בחר לפתור באמצעות קריאה, וכי הספרים היו החרב שלו בניסיון לנצח את חבריו לכיתה, את אביו ולמעשה את כל מי שסביבו. מובן מאליו שאכזבתו לא מאחרת לבוא כשהוא מבין שספר "לא ינשק אותך, לא יענה לך ולא יכין לך כוס תה", וכי הספרים אינם יכולים "לרפא את הבדידות ואת הקושי בחיים הממשיים".
הספרים תופסים אחוז ניכר מהספר של קוריישי, שהוא מעין מחקר אוטוביוגרפי הגותי-ספרותי על חייו וחיי משפחתו. במרכז עומדים שני ספרים: הראשון של דודו, עומאר, שנחשב לאח המוצלח והמוכשר בין שנים עשר בניו של סבו של קוריישי. השני, של אביו, הכבשה השחורה של המשפחה, נתון תמיד להצקות והשפלות מצד האב ונידון לחיים בצלו של אחיו. הקריאה בשני הספרים האלה היא דרכו של קוריישי ליצור לעצמו תמונה אמיתית של חיי משפחתו, ובאמצעות כך להבין גם את חייו. ילדותו העגומה של אביו המצטיירת מספרו מסייעת לקוריישי לפענח את דמותו של האב, שנטש את פרברי בומביי בהם גדל, חדל להאמין בדתו המוסלמית ועבר ללונדון, רק כדי למצוא את עצמו כפקיד זוטר בשגרירות פקיסטן, כבול ב"חצי תרדמת פרברית", שאין בה התרגשות ואהבה, אלא רק השלמה עם גורל מונוטוני. חלום חייו, לפרסם ספרים פרי עטו, לעולם לא יתגשם.
אימה אינטלקטואלית
קוריישי מקווה שהספרים יוציאו אותו ממעגל הבערות שהוא חש שהוא לכוד בו, ויעזרו להיהפך לאחד מאלו ש"אנשים ירצו לשמוע את מה שיש להם להגיד", ואילו אביו חש שכתיבת ספרים תציל אותו מאותם חיים אומללים ואפורים. יותר מכך, ממש כפי שמתאר קוריישי את דודיו כ"מתאבקים אינטלקטואלים", שהשתמשו בידע שלהם כדי לנגח זה את זה, קוריישי ואביו הופכים להיות המבקרים איש של רעהו, והם עושים זאת באכזריות נוראה, כאילו החליטו השניים למוטט נפשית האחד את השני. הספרים שלהם הם זירה להחלפת מהלומות, לא מרחב אינטלקטואלי ולא מרחב של רגש.
התהליך שעבר קוריישי בכתיבת הספר הוא תהליך של ריפוי מהתחושות האלו. השימוש האלים בספרות מוביל לאימפוטנציה רגשית, וכך קוריישי המבוגר קורא ביומנים שקר כנער ומגלה ש"הייתי שקוע בעצמי, אבל לא באמת חשבתי על כלום". עתה, לעומת זאת, הקריאה בספרו של אביו והכתיבה עליו נועדה לאפשר לו "להרכיב את אבי מן הפיסות והעקבות האלו, לנסות למקם את ה'אני' שלו", כיוון שככלות הכל, "בלתי אפשרי לפרום את הקשר בין החיים ובין הסיפור אודותם".
כדי להבין את חייו שלו ואת חיי משפחתו, הוא חייב לפחות לנסות לפתור את האימה שלו מפני האינטלקטואליזם שסובב אותו, להרגיש ולחיות את הספרות כיוון שהוא מבין ש"המקום היחיד שהחידות יכלו להתיישב זו עם זו היה הספרות". למרות שהשאיפה של קוריישי לנתק את מעשה האמנות מהאינטלקטואליזם שבו נידונה לכישלון, והדבר בולט בציטוטים התכופים שלו של סופרים והוגי דעות, אבל עצם הניסיון שלו הוא חלק מתהליך הבראת מערכת היחסים שלו עם אביו. שוב דרך הספרים, אולם בדרך שאינה זונחת את הרגש.
"אוזני בסמוך לליבו", חניף קוריישי. מאנגלית: נוה אופיר (זמורה ביתן)