פעם הייתה להקה שקראו לה לד זפלין. כל הפריקים ארוכי השיער אהבו אותה עד מאוד והרבה נערים ונערות כתבו את שמה בטיפקס על גב הילקוט שלהם. מעריצי הלהקה ההיא (וגם מעריצי היהודים עוד להקת טיפקס אהובה) ודאי יאהבו גם את Wolfmother (או ישנאו אותה בדם על זה שהיא מעתיקה את כל הלהקות האהובות עליהם, אי אפשר לדעת): שלישייה אוסטרלית שהקליטה את אלבום הבכורה שלה באולפן האגדי בלוס אנג'לס בו הקליטה נירוונה את "נברמיינד", ועבדה עליו עם המפיק דייב סארדי (אואזיס, רד הוט צ'ילי פפרז).
ובאמת מה יש לא לאהוב (או לשנוא) ב- Wolfmother? יש ריפים כבדים, יש שירה שנעה בין הטונים של רוברט פלאנט לאלה של אוזי אוסבורן, יש אווירה פסיכדלית. הם עושים הארד-רוק סבנטיזי שיכול היה להשתלב בפסקול הסטלני של Dazed and Confused של ריצ'רד לינקלייטר באותה הקלות שהוא יכול לדבר למעריצי סאונדגרדן, אודיוסלייב או קווינז אוף דה סטונאייג'.
במערבולת הרטרו האינסופית, בה כל דבר הוא הומאז' למשהו שהוא הומאז' למשהו שהוא הומאז' למשהו, כבר אין כוח להיכנס לשאלת הערך האמנותי של רטרו. מבלי לשפוט את העניין ערכית, אפשר לומר רק ש-Wolfmother חוצים את הגבולות בין דיפ פרפל לווייט סטרייפס (Apple Tree הוא ממש חיקוי של הווייט סטרייפס). מצד אחד, זה יכול לעצבן מכל כך הרבה כיוונים ולעורר אנטגוניזם מכל כך הרבה סיבות. מצד שני, הם עושים את זה טוב והאלבום שלהם מהנה בתור מה שהוא.
אין מה לומר, הבחורים האלה יודעים לשחק את משחק קלישאות ההבי-מטאל הקלאסי והרוק הסטלני המתוחכם. אשכרה יש להם שירים עם שמות כמו White Unicorn, Minds Eye ו-Pyramid ועטיפת הדיסק נראית כמו עטיפת פרוג-רוק אותנטית, עם היצורים המיתולוגיים של צייר הפנטזיה/מד"ב הנודע פראנק פראזטה.
זאב קרא לאמאש'ך
האמת היא שלא כל כך ברור מאיפה הם צצו פתאום, לאור העובדה שהקאמבק של הרוקנרול, שכונה לפני כמה שנים "מהפכת הרוקנרול החדשה", כבר מאחורינו. אם אלבום הבכורה של הסטרוקס סימן את תחילת המהפכה, הרי שאלבום הבכורה של ה- Yeah Yeah Yeahs סימן את סופה.
ההצלחה הפתאומית של הסטרוקס, הווייט סטרייפס וההייבס החלה את המהפכה המוזיקלית הגדולה הראשונה של העשור הזה (מהפכת רטרו אמנם, אבל זה מה יש), בעקבותיהם הגיעו הויינס, הדטסונס, D4, המוני סוזוקי, ג'ט, הקילס, ה-Liars, ה-Von Bondies, ARE Weapons, הרייבונטס, קינגס אוף ליאון, הביטינגס וכל היתר. חלקן להקות רוקנרול עם נשמה שזכו לחשיפה בזכות העובדה שמה שהם עשו במילא נהיה פתאום אופנתי, אחרות להקות של פוזאיסטים-מניאקים שסתם עלו על הגל.
היה נדמה שכל זה נגמר, ובכל זאת - הנה Wolfmother. ולא ברור מה הם יותר 1973 או 2003. יכול להיות שעבורם זה דווקא דבר טוב שהגל הזה עבר. לא שהיה כל כך נורא להשתייך לקבוצת הלהקות הזו, אחרי הכל היו ימים בהם זה היה סימן מודעות אופנתית, יד על הדופק וחוש סטייל מפותח, אם לא שום דבר אחר. אבל עכשיו, כשזה נגמר, להקת רוקנרול יכולה לנצל את העובדה שאוזני הצעירים שוב פתוחות לשמוע גיטרות מבלי שישייכו אותם למשהו שבמילא אין להם עניין להשתייך אליו. ואולי Wolfmother יכולים אפילו לזכות בקצת אהדה וכבוד בחוגי המטאל.
עושה רושם ש-Wolfmother באמת קוטפים את הפירות מבלי לאכול את התולעים. בימים אלו יש לא מעט הייפ סביבם שיר שלהם הושמע בפרסומת לאייפוד, הם מחממים את פרל ג'אם באירופה, עושים סיבוב פסטיבלים, הופיעו ב-MTV Movie Awards ומשתתפים בחגיגות הפרומושן של הסרט השני של "ג'קאס" שכוכביו משתתפים בקליפ שלהם. ככה העולם נראה בימינו, אנחנו כבר לא בדיוק בסבנטיז. אבל לאור המגבלות הקיימות, Wolfmother הם כנראה זאבי הרוקנרול הכי משכנעים מאז גיטאר וולף.
וולפמאדר, "Wolfmother", (הליקון)