גברים לבנים אינם יכולים

קשה להיות אישה. לא שאני באמת יודע, אבל זה נשמע מסובך. מחזור, בישולים, קוסמטיקה, חיים רמון, גרביונים וטלנובלות ישראליות הם לא דברים שצריכים להיות חלק מסדר היום של מישהו, ובכל זאת, המין הנשי מתמודד עם אלו כל יום ביומו. דאט'ס פאקד-אפ.

בערך על זה נכתב "Safe as Houses", האלבום החדש והשני במספר שלParentherical Girls - הרכב שמוביל עיתונאי המוזיקה זאק פנינגטון, וכולל נגנים מ-Casiotone for the Painfully Alone, The Dead Science, והרכב ההופעות של שיו שיו.

מדובר באלבום קונספט שנעשה על ידי גבר, ומנסה לבחון את עולמן הפנימי של הנשים, על גווניו האפלוליים יותר. נקודת המבט הגברית הזו היא היסטרית, לחוצה ומטרידה מבפנים ואסתטית למדי מבחוץ (והרי ככה נתפסת האישה בשוביניזם בסיסי) – העטיפה, היא אחת מהיפות שראיתי לאחרונה, בעוד שהטקסטים שצצים כשלוחצים על פליי מביעים עולם מעוות ומחורר – לצורך הדגמה, האלבום נפתח עם השורה "יש לי דם בין הרגליים, ובדשא שמחוץ לבית שלך גמרתי".

שימוש בטקסטים מזעזעים שכאלו יכולים להרתיע או לרתק (אני אישית נמצא בקבוצה השנייה), אך קשה להתווכח עם העובדה שהיצירה עצמה בנויה באופן מדהים – שכבות של אלקטרוניקה, קסילופונים, רעשים שונים, שירה כמעט תום-יורקית והמון תסכול וכאב.

מבחינה מוזיקלית, יש לנו כאן את גרסת הארט-רוק של פיל ספקטור – המוזיקה מלודית למדי, לרגעים יש פלשבקים לפיפטיז ולסיקסטיז, ורעשים צורמים הם דבר שבשגרה. זה הפופ הכי מטונף שיש בסביבה, ואם אין לכם סבלנות אליו עכשיו, חכו עד למערכת בחירות שבה ליברמן יהיה המועמד המוביל – פסקול מבעית שכזה יתאים שם בול.

פרנטריקל גירלס, "Safe as Houses" (יבוא, Slender Means Society)

מסובך להיות גבר. מכוניות מהירות, ספורט, מילואים, בחורות שמסתובבות חצי ערומות ברחוב במשך כל הקיץ, סרטי פעולה, דפיקת מסמרים בקיר וליטרים של בירה אמורים להיות בסטנדרט של חיינו. דאט'ס פאקד-אפ, כי יש כמויות של "גברים", כמוני, שלא ממש מרגישים חיבור אמיתי לשום דבר מהנ"ל (טוב, אולי לבחורות החצי ערומות, אך כאן זה נגמר).

ריילנד בוצ'ארד, האיש היחיד שמאחורי ההרכב The Robot Ate Me, הוא עוד אחד מהגברים הללו, שלא ממש מסתדר עם הסטריאוטיפים השקופים הללו. באלבום הראשון שלו, "They Ate Themselves", הוא עוד קצת ניסה לשחק את המשחק הגברי, עם פופ-נויז מחוספס ומסוקס; באלבום השני והכפול שלו, "On Vacation" הוא התחיל לשלב רוק עם סווינג, ביג-בנדס ומה לא, ביחד עם דעות שמאלניות יפות נפש, ששום גב-גבר לא משייך אותן לעצמו, ובאלבומו השלישי, "Carousel Waltz" הוא כבר נכנע לרכיכה שבו באופן מוחלט, והחל לשיר על אהבה מושלמת ושמופי-בופי-קוצ'י.

עכשיו נוחת עלינו "Good World" – אלבום חדש בו בוצ'ארד אפילו לא מוכן להיות גבר, ומוציא החוצה ילד קטנטן שחוזר לגן המוגן ומתעתע בחיים. עם מבנה שראוי יותר ל-Pאנק, ומכיל 17 קטעים ב-22 דקות בודדות ושלל סגנונות מוזיקליים, לא קשה להבין שבוצ'ארד לא מוכן להשתעמם, והוא עובר ממשחק אחד למשחק אחר כמעט בכל רגע נתון – קלרינט, מכונות תופים, סינתיסייזרים ופסנתר לא מכוון משנות ה-80 הם רק חלק מהדברים שהוא משתמש בהם בכדי לשגע את ההורים, וכשזה לא משיג לו את תשומת לב הרצויה, הוא שר בקול גבוה על דברים שאני לא בהכרח מבין.

הסכיזופרניה הזו יכולה לחרפן בהתחלה – לא ברור מה הולך, שיר עוד לא התחיל והוא כבר נגמר, השפעות מוזיקליות שונות וכלים מגוונים קופצים עליך מכל כיוון, וסך הכל זה די מבלבל. אחרי שמתרגלים, מבינים שמדובר דווקא באי של שפיות – אמנות באופן הטהור ביותר שלה שנעשית בשביל הכיף של המוזיקאי. זה מגוון, זה מוזר, זה מעניין, ובשניות בודדות זה גם מקסים. אם אין לכם סבלנות בשביל זה עכשיו, חכו למתקפה האטומית של אירן על ישראל – במקרה שתישרדו, זה ילך יד ביד עם חוסר הוודאות שתשקעו בו.

דה רובוט אייט מי, "Good World" (יבוא, 5 Rue Christine)

לא קל להיות שחור. תאווה לבלינג בלינג, בלמים שמקפיצים את כל המכונית, בגדים ענקיים, קונדומים XL, שעונים על הצוואר, נהיגה עם דלתות פתוחות, אקדחים, ביטצ'ס עם בוטי עצום וסלנג שלרבים נשמע מגוחך. אם אתה לבן, להיות שחור זה כבר ממש פאקד-אפ. תשאלו את אמינם.

הלייבל אנטיקון נפתח בכדי למנוע את הבעיה הזו – שמה, לבנים יכולים לעשות ראפ ולהרגיש טוב עם עצמם – הם בחרו שלא לפעול לפי הניואנסים השחורים, אלא ליצור את ההיפ-הופ הכי לבן שיש – ניסיוני, יפה, וממש לא גנגסטה. עם הזמן ההיפ-הופ הלבן, שיצא ממחוזות אנטיקון התערבב עם מוזיקת אינדי רגילה, עד שהאלבום האחרון של Why? לא רק היה מעולה בכל כנה מידה, אלא גם קיבל את התיאור המעיק פולק-הופ.

למרות שלא ראה אור באנטיקון, ההיפ-הופ ב-"Mighty Ocean and Nine Dark Theaters", האלבום החדש והשני של Astronautalis מושפע ישירות מההיפ-הופ הלבן של הלייבל המוערך, והוא ממשיך בדיוק מהנקודה שבה Why? הפסיק, כשהוא לוקח אותו כמה צעדים קדימה - לסלט של היפ-הופ, פולק ואינדי רוק, Astronautalis מוסיף גם אינדיטרוניקה וקאונטרי סטייל ג'וני קאש. התוצר, שבכל זאת שומר על רמת לואו-פיי מסוימת, מרשים למדי.

Astronautalis מגיע בכלל מרקע של באטל אם-סי (ממש כמו ב-"8 מייל"), אך לפני כשנתיים פתאום החליט שהוא משנה כיוון ונהיה מגוון בהרבה. הוא התחבר ל-Electric President (מור מיוזיק), שעזרו קצת בהפקה, שכפלו ערוצים, והוסיפו אלקטרוניקה. בעקבות זאת הוא הפך לאומן שיכול להישמע כמו דוז-וואן ("Seaweed Sheets"), דניאל ג'ונסטון ("Meet Me Here Later Reprise") ו-סטיירופואם ("A Love Song for Gary Newman").

אל תפספסו את זה, ואל תחכו לאיזה משהו מטורף שיקרה בכדי ליהנות מ-Astronautalis. הוא יכול להיות הפסקול של החיים שלכם כבר מהיום.

אסטרונאוטליס, "Mighty Ocean and Nine Dark Theaters" (יבוא, Fighting Records).