איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
אין מוזיקה ספציפית שאני מקשיבה לה כשאני יוצרת. לפעמים אני מעדיפה את השקט של הרחוב בלילה. אני בדרך כלל שומעת מעין מוזיקת מעליות כזו, מאוד ברקע, בשקט, כדי שלא תתערב בתהליך העבודה, כמו Cafe Del Mar למשל.
אני אוהבת גם את 88FM, אפילו שבגרסה החדשה שלו יש מלא פרסומות נוראיות. בלילה יש להם "לילה של אלבומים", ואם יש אלבום מוצלח אני מעבירה איתו את הלילה, לא משנה כל כך באיזה אלבום מדובר. כשאני עובדת, אני לא יכולה לשמוע דברים חזקים ודומיננטיים כי אני מושפעת בקלות מהסביבה, וחשוב לי להישאר קשובה למה שיש לי בראש.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
ספרים, ועיתונות צהובה. אני קוראת ספרות בעיקר ברוסית או באנגלית. אני קוראת גם עברית, אבל רק אם זו ספרות מקור. אני קוראת מאוד מהר ובכמויות.
אני נורא אוהבת לקרוא ספרים ישנים ומוכרים שוב ושוב. זה מקנה לי בטחון. אני הכי אוהבת לקרוא ספרי ילדים של פעם. דברים תמימים כאלה. "סיפורי נרניה" למשל, זה מפלט לעולם שיש בו טוב ורע מוחלטים, והטוב תמיד מנצח. במציאות של היום, זה בכלל תענוג.
עיתונות צהובה מעצבנת אותי ונותנת לי הרבה חומר למחשבות שבא לי להוציא בעבודה שלי. העיתונות היא הראי האמיתי של החברה גזענית, מגעילה, חטטנית ועממית.
עוד בוואלה!
אוהבת לנסוע באוטובוסים
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב הילל בחיפה, בשכונת הדר. הייתי מוסיפה מחראות לכלבים ברחוב. מעין מדרכה נוספת. עם צמחים ירוקים וחרא של כלבים.
למי היית מכניסה מכות?
יש בנאדם אחד או שניים שאני שונאת ושהייתי רוצה להרביץ להם. אבל אני לא נוהגת לזכור דברים רעים, אז אני כבר לא זוכרת למה אני שונאת אותם, והאמת היא שלא כל כך אכפת לי כבר. אז לא הייתי מרביצה להם.
הייתי מרביצה לאנשים אלמוניים שבודקים את הרינגטונים שלהם בציבור בקולי קולות. צריכות להיות מגבלות על חופש הפרט. וגם את האנשים שבאו ושחטו את העצים מול הבית שלי ביום בהיר אחד. התקשרתי למוקד עיריית חיפה בדמעות שיקראו למישהו להפסיק את הזוועה הזאת, אבל אמרו לי שכל עוד הגוזם משאיר את הגזע זה בסדר. גם אם אין יותר ענפים. בעצם גם למי שאמר לי את זה הייתי מכניסה מכות.
מה ההתמכרות שלך?
אני מכורה בצורה חולנית ומזיקה לצפייה בטלוויזיה. אני יכולה לצפות בה במשך כמה שעות, תוך כדי זיפזופ מערוץ לערוץ ואחרי 3-4 שעות, אני אקום ואפילו לא אדע מה ראיתי. זה נוראי, ולכן השנה העפתי את הטלוויזיה לארון. היא מחוברת לווידיאו ואני משתמשת בה פעם בשנה.
יש לי תחביב נוסף שעומד על גבול ההתמכרות, אני אוהבת לנסוע באוטובוסים ולהסתכל על אנשים. באוטובוס נוסעים בדרך כלל אנשים שאינם במצב סוציו-אקונומי גבוה, הרבה עולים והרבה זקנים וזהו חומר אנושי מרתק. אני מקשיבה, מסתכלת, חושבת. בשנה שעברה עשיתי סדרת פוסטרים שלמה על נושא הנסיעות באוטובוסים. העולים שראיתי באוטובוסים גרמו לי להיזכר בחוויית העלייה המודחקת שלי. משם התחיל תהליך סגירת המעגל עם העלייה שלי מרוסיה, ושילובו בפרוייקט הגמר.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
האמת שבדיוק הייתי אמורה להזמין את ירון שין, Jewboy, מנחה פרוייקט הגמר שלי לדרינק, אבל הוא הבריז לי ברגע האחרון. אנחנו ניפגש בימים הקרובים. אולי מחר. אבל אולי כדי שכל אחד ישלם עבור עצמו. דרינקים זה לא דבר זול בימינו.
מה הרינגטון שלך?
ממש לאחרונה החלפתי לצפצוף צרצרים. זה הצפצוף הכי שקט שהצלחתי למצוא. וגם ככה אני קודם כל משתיקה את הצפצוף ואחר כך אולי עונה אולי לא. שונאת צלילים של פלאפון. וגם אני שונאת את הקרינה שהם עושים. צריך להמציא משהו נגד זה.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
נטשה מוזגוביה. אני לא מכירה אותה וגם לא ראיתי את מהדורת החדשות בכיכובה (כי אין לי טלוויזיה) אבל מעניין אותי לדעת מה היא תחשוב על העבודה שלי, כעיתונאית יפה, בלונדינית, עם מבטא, שעדיין נאלצת להיאבק בציבור, כשכל הטענות כלפיה מבוססות על מוצאה בלבד.
כשניגשתי לפרוייקט שאלתי את עצמי "מדוע אני יותר מוצלחת ממישהי שיש לה מבטא?", "יותר טובה ממישהי שקוראים לה נטשה?", ו"מה היה קורה אם הייתי בלונדינית?", מתוך הבנה כמובן, שמבטא לא נשלט יותר מהמראה שלך, או בשם שניתן לך ביום לידתך. היא עונה על כל הקריטריונים האלו, ואם זאת היא נלחמת בדעות קדומות ממקום אחר.
גם קראתי פעם כתבה שהיא הכינה על סטריאוטיפים רוסיים "יפה, מאפיונר ותרבותניק", שמאוד חידדה לי את הגישה שלי בעבודה. כשעליתי לארץ נלחמתי בדיוק בסטיגמות האלה ובעבודתי אני חוזרת בכוח לתוך הסטריאוטיפים, חוזרת להיות רוסיה מתמיד.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני גולשת הרבה. מזפזפת. אני עוברת בהרבה אתרי עיצוב. מעניין אותי לדעת מה עושים אנשים אחרים עם הכשרון שלהם. כשחיפשתי חומרים לפרוייקט שלי, קראתי מלא טוקבקים על כל מיני כתבות בענייני רוסים. החומר שיש בטוקבקים מטורף. אתה קורא את זה ופשוט לא מאמין שאנשים חושבים ככה.
הטוקבק הוא המקום היחיד בו הנפש האפלה ביותר של האדם יכולה להגיד ולהוציא החוצה את כל הרפש והגועל, מבלי שאף אחד יגיד לאותו אדם "זה לא פוליטיקלי קורקט". הדעה הישראלית על כל דבר ודבר, פרט לעצמה, היא תופעה ייחודית בעיניי, וזהו אוצר אמיתי לכל מי שמתעניין בחברה שבה הוא חי.
תיק עיתונות:
תמרה ברודנסקי (25) מישירה מבט למצלמה, בגופייה לבנה פשוטה ותחתונים כחולים חלקים. "לא שותה וודקה", מצביע לה חץ על הפה, "מתקלחת כל יום", "לא מסריחה", מצביעים חצים על בית השחי, "לא נוצריה", מצביע חץ על מקומו של הצלב על הצוואר, "לא מקללת", חץ לגרון, "לא זונה/שרמוטה", חץ לאבר המין, "אין אבא/בעל מכה", מצביע חץ על רגל חלקה, נקייה מחבורות.
בפרויקט הגמר שלה ב'ויצ"ו חיפה', ברודנסקי, שעלתה ארצה בגיל 10, חוזרת לעומקן של הסטיגמות בפרויקט "איך עושה רוסייה". "אני לא נראית כמו רוסייה, לא נשמעת כמו רוסייה ולא מריחה כמו רוסייה", היא כותבת על הפרויקט, "מבחינת העלייה שלי, אני סיפור הצלחה".
בפרויקט מנסה ברודנסקי לשים את הסטיגמות על השולחן, לחדד אותן ולהציב אותן בבוטות מול הצופה. "אני בודקת איך אני הרוסייה רואה את הישראלי שרואה את הרוסי", היא כותבת, "אני ממקמת בפרויקט את עצמי בתוך אפיונים וסטיגמות רוסיים ואני רוצה לגרום לצופה לשאול את עצמו היכן הוא ממקם את עצמו ביחס להתבטאויות מסוג זה".
"תהליך היצירה של הפרוייקט הנוכחי היה המתיש והקשה ביותר שחוויתי עד כה", היא אומרת, "פשוט לא יכולתי לגשת לזה עד שלא שפכתי על הדפים את מה שיש לי להגיד. הייתי חייבת להוציא את הכל מהמערכת. לעבור על כל חוויה, זיכרון, עלבון ומחשבה שיש לי או היו לו אי פעם לגבי היותי "רוסייה" ועולה מרוסיה בישראל.
"העיצוב נראה לי מיותר, מיופייף ולא נחוץ ולקח לי מלא מלא זמן להגיע למשהו שהוא גם נכון עיצובית למסר שלי. הפונט ודרך הטיפול בו, והצילומים המדויקים, הכמעט מדעיים, שאיפה לדיוק מרבי. כל התהליך סבב סביב מה שיש לי להגיד".
לפני 4 שנים, רגע אחרי השחרור שלה מחיל האוויר, היא התחילה ללמוד. בימים אלה היא עומדת לטוס לשנה לסין, יחד עם בן זוגה. עד כה הציגה בתערוכה הקבוצתית Artik8, כזוכת מלגת הצטיינות של קרן תרבות אמריקה ישראל 2005-2006.
העבודה של ברודנסקי מוצגת עד ה-2.9 בתערוכת הבוגרים של ויצ"ו חיפה. התערוכה היתה אמורה להיפתח במקביל לשאר תערוכות הבוגרים הארציות, לפני כחודש, אך נדחתה עקב שיתוק המערכת האקדמית של חיפה בימי המלחמה. יומיים לפני הפתיחה הרשמית של התערוכה נחת מטח הקטיושות הראשון בחיפה.