פרנויד אנדרויד

פוקלפופ הוא הפסטיבל האלטרנטיבי הגדול בבלגיה. הוא החל כאירוע קטן לפני עשרים ואחת שנה והפך למפלצת של שמונה במות, 140 להקות וכ-150 אלף בלגים משולהבים הבאים להריע לרדיוהד, דאפט פאנק, בק, די' ג'יי שאדו, מיילו, ארקטיק מאנקיז ולהקות נוספות. בשל הליין-אפ המכובד, החלטתי לבתק את בתולי הפסטיבל שלי ולחוות פעם אחת פסטיבל אירופי אמיתי.

את יום חמישי העברנו בניסיון להתערות עם שכנינו, ניסיון כושל ועלוב. הבלגים קיבלו אותנו בסבר פנים קרירות ותחת מושלם. אוהלינו הקטן נבלע בינות מחנות הענק שהבלגים הקימו, ובשלב מסוים, ביום השני כמדומני, הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמזבלה. הפסטיבל עצמו התרחש במתחם עצום בו ניתן לרכוש רק בירות ומסוג אחד. את ההופעות של זירו סבן, חוזה גונזלס ודר לקטרולאב החמצנו בעודנו מנסים להבריח בקבוק וודקה פנימה.

לבק כבר הגענו מאורגנים. בק מופיע עם להקה של שלושה נגנים, משלהב קהל אחד וחמישה מפעילי בובות על חוטים. הבובות הן רפליקות מדויקות של חברי הלהקה ומנגנות על כליהן הקטנים בתזמון מושלם עם הנגנים. הבובות לא גנבו את ההצגה, הן היו ההצגה. המצלמה לא משה מהן לרגע ואף זכינו לשישה שירים שבוצעו ע"י הבובות בלבד כשפלייבק מלווה אותן. ביצוע מבריק ל"Clap Hands" העלה את ההופעה הזו לציון של טוב מאוד. בינתיים גרופיות בלגיות הכינו את הממחטות עבור המעדן האמיתי של הערב – רדיוהד.

הם פותחים ב"אייר בג" וממשיכים הלאה במקצוענות. רבה מדי. משהו לא ממש דופק. ב"פארנויד אנדרויד" אני מבין שאנחנו אוכלים פה בלוף. השירים נשמעים בדיוק כמו באלבומים, חלקם אפילו בדיוק באותו האורך. חמישה רובוטים נטולי רגשות חטפו את אחת הלהקות האהובות עלי וכעת הם מופיעים במקומם. ההופעה היתה נטולת אנרגיות ומסתמן שהגיע הזמן שתום יורק יתחיל להופיע קצת לבד לפני שיהיה מאוחר מדי. מדוכדך חזרתי לאוהלי הצנוע, שעמד במרכזו של מטווח מטקות סוער. באחת בלילה. התעורר חשש אמיתי שאקום למחרת כשמשחת שיניים מכסה את פרצופי.

יום שישי היה מוקדש כולו לפולחן הזמר הבריטי השדוף והפוני שמכסה את עיניו. אני די חמוץ כלפי האנשים האלו, אז אין טעם שאכתוב על זה. גם ההופעה של מאסיב אטאק היתה, כצפוי, משעממת בטירוף וחתכתי באמצע לפני שהקוז'אקים הבלגים יזרקו את פחית הבירה האחרונה על האוהל שלי ובכך יעלימו אותו כליל.

יום שבת היה כבר סיפור אחר. בבמה המרכזית – ארקטיק מאנקיז. שפשפתי את עיני בתדהמה כשילדון אחד מסורק הודיע, שהוא וחברי האמריקן פאי שלו הם הם ארקטיק מאנקיז. נעשיתי מריר באחת ופילסתי לי דרך ביגון וזעם, עד שהגעתי ממש עד לבמה כדי שאוכל לחזות בפלא. נכון לעכשיו ההיסטריה סביבם מוצדקת. הם בועטים, נהנים, נותנים בראש בלי הפסקה ונראים טוב על הבמה.

מן העבר השני, הוט צ'יפ החלו להתארגן להופעה שלהם. בעוד עובדי הבמה של ארקטיק מאנקיז לא נותנים לחברי הלהקה להרים גיטרה בעצמם, החברים המגושמים של הוט צ'יפ סידרו לבדם את הבמה מחדש בעקבות דליפה בגג. הוט צ'יפ הם אחת הלהקות המבטיחות של 2006. הרמוניות מתוקות על מרקם אלקטרוני מחוספס ומילים נהדרות. ההופעה אמנם היתה קצת מהוססת, אבל מהנה מאוד והיוותה הכנה טובה לטירוף שבה אח"כ.

בכלל לא התכוננתי לזה, ברם כשדאפט פאנק עלו לבמה העשויה סוגים שונים של אורות ניאון, מסכי וידיאו וגופי תאורה חכמים, לבושים בחליפות ומסכות, התחלתי להבין שהם היו הסיבה לכל הפסטיבל הזה. הכל שאף לשם. כל צליל לווה באור, כל מעבר היה מושלם. הסאונד היה כזה, שמעולם לא שמעתי כמותו. האלבום האחרון של דאפט פאנק נוצר עבור ההופעה הזו.

פתיחה גרנדיוזית עם "טכנולוגי", הלאה ל"רובוט רוק" שהעיף לי את האוזניים, דרך כל להיטי העבר הממוקססים בצורות שונות לאורך כל ההופעה. שעה ועשר דקות של תענוג צרוף; אורגזמה מטורפת; שלא ייגמר אף פעם. הרגשתי כחלק מאספסוף המביט במשהו גדול ממנו ונשגב מבינתו. בסוף הם גמרו, כמובן, עם "Human After All". לעג לרש? ההופעה הזו היתה הכל חוץ מאנושית. אולי זוהי דרך דביקה לסיים הופעה, אבל כאשר הם ירדו מספר מדרגות בבמה ומחאו כפיים עם הקהל, התרגשתי מאוד. הם באמת אנשים, אחרי הכל.

בינתיים, במחנה התחילה מלחמת מים מפוארת. בהתחלה שקיות, אח"כ בקבוקי פלסטיק. כשפחיות בירה החלו לשרוק מעל ראשי החלטתי שאני לא רוצה לראות את הפסטיבל הזה מתעורר בבוקר שלמחרת, ארזתי את עצמי במהירות ונמלטתי לאמסטרדם, שם האויר צלול יותר והבלגים שותים פחות.