ונסיים במי?

רפאל מירילא, אם כך, הוא הזוכה. בינתיים. ללמדכם שכל מה שאמרו על העונה הזו, שהיא תהיה שעתם של הרוקיסטים, של היוצרים המקוריים, של זמרי הפולק הנוגים, של מושחתי הדבו?קה, של אמני הנשמות המיוסרות, הכול היה ונגוז, היה ואינו, ומה שנשאר הוא תואם סקעת מהוקצע, שב??ירווז את פלח המסמסות המיוחמות בגילאי טרום-התבגרות ואילך.

לא שהוא לא היה טוב, המירילא. הו לא, הוא בהחלט היה מצוין, ומושחת, ומב??ר?ווז, וכל חידושי הלשון מאת מרגול, מחדשת השפה הניאו-עברית. אבל הוא לא זה, הוא ליד, הוא לא הברווז לו פיללנו. למעשה, מכל הכמעט-פיינליסטים הוא הכי כוכב נולד גרסת העונות הקודמות. ותעיד על כך ריקי גל שריירה עליו משל היה הצ'יפנדייל מעונה הקודמת. כעת, לשלב ההוכחות.

האווירה הפסטיבית שטדי הפקות מבשלים לקראת הגמר החלה בגיוסה של תזמורת סימפונית והסתיימה בהעלאתה מהאוב של השופטת המודחת של העונות הקודמות, ריקי גל, מפויסת ונשכחת מתמיד. שהותה מחוץ לפריים טיים הפכו אותה לברייה נוחה, רגועה מדי, כמעט ריטלינית, וכל פתיחת פה שלה לוותה בהכרת תודה על זימונה, פלוס שפע מחמאות לסובבים.

העניין עם הסימפונית היה א-ביסלע מסורבל. הצרכן העצלן היה מעדיף את הסולואים של הקנדידטים בזה אחר זה, ולא לפי סדר חצי אקראי. ברם, כל המעמד החגיגי בצל כלי הקשת עשה רק טוב למתח הבריא ולעצביהם הרופפים ממילא של המועמדים, וגם זו נחמה. את הרצף פתח רפאל מירילא עם "אחרי הכול את שיר" של שלמה ארצי, פרסונה שמין הראוי היה לאסור על ביצוע שיריה בתחרות הזו, ואחרות כמותה, ויפה שעה אחת קודם. למרות שהשיר הזה משעמם בשיגוע על אזרחי, הביצוע עם התזמורת היה טוב. אפילו טוב מאוד. בשלב הסולו עם להקת הבית, דפק הלה ביצוע סביר ומעלה לשיר המשעמם של שרית חדד, זה שבאמצעו תקוע "שמע ישראל". מירילא יצא קצת זמר חתונות – ועוד אחרי עונה שבה הציב רף בחירת שירים גבוה במיוחד (ע"ע "מכל האהבות") – אבל כנראה שקהל היעד קנה את הסחורה.

מישל גוריאשווילי הלך על סיפונטה עם "בדד" של זוהר ארגוב, בחירה רופפת כמו כל הניסיונות לשלוף את זוהר מהמתים רק כדי לקרוץ לקהל הקולות הצפים שבבית. ועם זאת, נדמה היה שהתזמורת משדרגת את הקלישאה למשהו שבשיאיו מסוגל לרגש אף את הציניקנים המושבעים. בשלב הסולו עם להקת הבית, שבמיזם תמוה והזוי כאחד ניכסה לעצמה שטיקים סמי-רייג'יסטים ("Killing in the Name" בכוכב נולד? רבותי, אנחנו באחרית הימים), שר המישל את "חוזה לך ברח". וזה היה מעולה. כל כך מעולה שנדמה היה שתחזיות ליל אמש בבורסות ההימורים, לפיהם הכוכב הנולד הבא יהיה גרוזיני, צפויות להתממש לנגד עינינו.

מאיה רוטמן עשתה עם התזמורת את "שלל שרב", ובגפה, עם גיטרה, ניסתה לשחזר את ההישג המפעים של האודישנים עם "גשם כבד עומד ליפול". היא היתה מופתית. והגם שנדמה היה שביצוע האודישן שלה לשירו של בוב דילן היה טוב יותר, ושביחס לעונה זו לא היתה אחת ההופעות הטובות שלה, היא עדיין דפקה עבודה בתזונה ועשתה נעים למי שצריך.

הכול טוב ויפה, אבל שלב התוצאות – בניקוי זמן הפרסומות שנסחט מעבר לכל פרופורציה – הוריד את המיזם אל הקרקע, בחבטה עזה של מציאות מדכדכת. ולא עזר שצדי, ועוד בשידור חי, הזדעק על טעותו של קהל הצופים ("מדובר בכל מיני ילדות קטנות של מבינות כלום"); ולא עזרה מרגול שקמה ממושבה ונדמה היה שתיכף תחזיר את התיק ותלך הביתה, לא לפני שתוריד למישהו נוגרה בו במקום; ולא עזר אוחובסקי שניסה לפייס את המודח הטרי – בסופו של דבר מישל גוריאשווילי קיבל רק 18% מסך הקולות, ואפילו לא התקרב לכדי תחרות עם בוגרי הלהקות הצבאיות שהתמודדו מולו.

עולם כמנהגו נוהג, דור הולך ודור בא, עונה הולכת ועונה באה, ואין חדש תחת שמי סלקום המנצנצים. בסופו של דבר כולם קיבלו על עצמם את דין התנועה, מישל הודה בעיניים דומעות על הזכות להגיע עד כה. ומאיה רוטמן, מקום שני, תילחם היום (שישי) על זכותה הלגיטימית לטריטוריה משלה בגמר. רק ריקי גל היתה מרוצה. חשוד מאוד.