הפסיון של פסי

תנו דעתכם על השפעת הפריים-טיים על בנאדם: זה אך אתמול הצטרפה ריקי גל לקאדר השופטים כשכולה ויפאסנה, הודתה שוב ושוב על שליפתה מן הבוידעם, החמיאה לקולגות והתמוגגה מהמועמדים כאילו מעולם לא לוהקה לתפקיד הארכי-ביץ'. והנה, אתמול, בחצי היותר מבטיח של חצי הגמר, כבר הרגישה זו בבית, שלחה מועמדים הביתה להבשיל ושידרה אווירת עסקים כרגיל. האם הגימיק ישתרך אחרינו עד לגמר עצמו? לטדי הפקות הפתרונות.

טדי הפקות הם גם אלה שמושכים בחוטי הכתרת המועמדים. סמסים או לא, יש דרכים לשלהב את אלה השולחים ידם בסלולר. למשל עיבודים מופתיים. עיבוד כזה נתפר אמש ל"גשם", הנאמבר של ג'קו אייזנברג, שהרגיש כמו הדבר הכי טוב שיצא מהעונה הזו עד כה.

ג'קו הוא פרפורמר בנזונה, וגם חתיך ועושה רושם של בחור לעניין. הוא לא החומר הקלאסי של כוכב נולד: לפי פרסומים זרים ("רייטינג" ומידע שדליתי בעצמי), הוא לא עשה צבא וגם הוציא מהפה שלו דברים מלוכלכים על המדינה. אני אוהבת כשאנשים מדברים ככה; לא כמו יוסלס איי.די האינפנטילים, אלא כמו מעטנש שחשב דקה או שתיים לפני שפתח ג'ורה. אה, כן, והוא גם יוצר, כמו שמקפידים לפמפם לנו בכל הזדמנות. לטדי הפקות חשוב לחזור על זה כל הזמן – זו עונה של יוצרים ומוזיקאים. אין טעם לסכם את דרכו של ג'קו בנקודה זו, שכן הסיכוי שהוא לא ייקח את הגמר נראה קלוש. נחכה, אם כך, לבוא הרגע. ועד אז, ברשותכם, כמה מילים על מאור, זהבית והמלחמה.

מאור – מדובר בערס. בחורות בגילאים הנכונים אוהבות אותו כי הוא חתיך. בחורים בגילאים הנכונים אוהבים אותו כי הוא גבר של פעם, רק חתיך. החברה שלו אוהבת אותו כי היא חברה שלו. והשופטים חלוקים: מחד, הוא חתיך וחמוד. מאידך, הוא מזייף. נרשמו לזכותו ביצועים מוצלחים, במיוחד "ואז תבואי". אבל בנאדם שעושה שיר של פוליקר ("הצל שלי ואני") עם חיוך שבע רצון – ראוי שיישלח הביתה לקרוא את המילים.

זהבית – הלב נקרע. הביצוע שלה עם סימפונט רעננה היה מופתי, מרגש ומדויק. "הכניסיני" הוא שיר ארוך, איטי ונוגה. זו בחירה חצי התאבדותית לקחת שיר שאי אפשר לעשות ממנו רינגטון, אבל זהבית, ששרה בשלב השני את "רעיה", כבר השליכה עצמה בעבר על בחירות שהן לגמרי על הקצה ויצאה מהן מנצחת. השיר השני שלה, "אתה לי ארץ", היה נפילה. נדמה שלו היתה הולכת על משהו יותר מתאים היתה מצליחה להשתחל לגמר.

השלב השני, בו נגזר עליה להתמודד מול מאיה רוטמן על המקום השני, היה מברווז. לא בגלל הביצועים, שהיו לא רעים, אלא משום שזהבית, כך נדמה, התיידדה עם רוטמן במרוצת התוכנית, וכמעט התחרפנה כשנודע שתצטרך להתמודד מולה. זה הרגיש גלדיאטורי מהצד, כמעט לא נעים. אבל במלחמה כמו במלחמה, סנטימנטים זה לכוסיות ולמפסידנים – העורף בבית נוקשה בעניין. רוטמן ניצחה ועלתה לגמר.

מה יהיה על פסי? אין לדעת. העמידה המבויישת שלה על הבמה, לאורך כל העונה, היתה כה מקסימה ושובת לב שקשה להניח שזו תישלח אל תהומות הנשייה, שלא לדבר על הקול שלה, שקט ומדוייק, חסר מאמץ, שכשנופל נכון, הוא לא פחות ממהפך קרביים. מנגד, היא לא כוסית. זה עשוי להוות בעיה מבחינת כמה חברות תקליטים, כמו גם העונה הבאה של "השיר שלנו".

המלחמה – באמצע העונה השתלט על הפריים טיים חומר אחר לגמרי ממה שפיללו לו. מלחמה מצטלמת יותר טוב מכל גמר וחצי גמר, והעונה של "כוכב נולד" נותרה הרבה מאחור. גם מבחינת הביצועים והאפיל. איכשהו, צו הגיוס לא פסח גם על המתמודדים, שהפגינו, מבלי משים, אחדות לאומית דביקה ומיותרת, ולצידה – או אולי בגללה – גם צניחת סוכר בהגשת השירים. אפילו ג'קו התבלבל באמצע שיר ואיבד את הסיקוונס. למרבה המזל הסיוט הזה נגמר. יש לאנשים כאן זיכרון קצר. הזוועה של שלשום נעלמה כלא היתה, מותירה עקבות מתישים של ממלכתיות דביקה, למשל, בקטע המעבר של אתמול. ללא המלחמה ההיא, לא היינו כפותים לצפות במיצג מטופש במיוחד של תיפופים וטפיפות סביב מטבח צה"לי. היו ימים שבריחה כזו אל הטעם הרע לא היו עוברים בשקט מבחינת אחוזי הצפייה. זה היה רק לפני חודש וחצי, מי בכלל זוכר מה היה אז.

"זה לא קל", אמרה מאיה רוטמן אחרי האודישן הראשון שלה, עם הגיטרה, המפוחית והבוב דילן. לא, זה ממש לא קל. זה אפילו די קשה. חצי הגמר השני היה מורט עצבים והתפרש על פני, אלוהים ישמור, כמעט שלוש שעות. לרגעים נדמה שגם הפיינליסטים עצמם מצויים על הסף שבין התמוטטות עצבים להתרוממות רוח. בסופו של דבר, הטריו הסופי, רוטמן, אייזנברג ומירילא, מכובד לעילא. פתאום נדמה שיש מצב לכוכב נולד אשכנזי (כן, ידוע כבר שרוטמן חצי-חצי), ואם זה לא מהפך, אז אני לא יודעת מה כן.