"פראטצ'י" הוא הכינוי המבריק שהעניק בזמנו אפרים קישון ז"ל, לכל דבר שמריח למרחוק מישראליות קשה ומכוערת. טכנאי המזגנים שמבריז במשך שבועות (בימים כאלה צריך לשפוט אנשים על פשע כזה), הג'ינג'י שנעלם עם המפתח, או השידה שמחוזקת בשניים וחצי ברגים נפולים; "פראטצ'י" הוא כל מי ומה שמחפף, מפברק, מקמבן, מחליק, מלכלך, ומחרבש. כמעט כל מי ומה שקשור ברגעים האלו, שבהם כל מה שמתחשק הוא לעוף מכאן אחת ולתמיד.
על הרקע המדכא הזה, פסטיבל "סי-סיידז", שייערך בירושלים השבוע, הוא לא פחות מהמציאה המעודדת לקיץ 2006. צריך רק להעיף מבט יחיד באתר הפסטיבל, בשביל להבין עד כמה שם התואר הקולע "פראטצ'י" הוא הדבר הכי רחוק מההפקה המושקעת ויוצאת הדופן הזו.
אלו הולכים להיות שלושה ימים של תוצרת מוזיקלית אלקטרונית מובחרת ביותר ולמרות שיככבו שם מגוון שמות ז'אנרים מפחידים, כאלה שמבקרים אוהבים לפזר סביבם (אסיד, מינימל, IDM, אלקטרו-אקוסטי, אקספרימנטל-פופ, והרשימה נמשכת) אפשר גם לשכוח מהגדרות מפורטות, ולהתרכז בדבר אחד: בכך ש"סי-סיידז" עומד להיות חגיגה עצומה, במונחים ישראליים, של כל מה שקורה היום בחזית המוזיקה האלקטרונית העולמית. והעובדה שלמרות כל מה שהלך כאן בחודשים האחרונים, האירוע הזה חי ונושם, ומתקרב בצעדי ענק (ה-29 עד ה-31 לאוגוסט, ימים שלישי-חמישי השבוע), היא רק עוד סיבה לחגיגה.
דליה איציק תדפוק בפטיש
מה שמצליח להגביר את הציפייה לאירוע, זו החבילה המוזיקלית שהמארגנים החליטו לשחרר כמנה ראשונה: ארבעה דיסקים של פנינים מלוטשות ומאתגרות, שמייצגות את כל האמנים המשתתפים בפסטיבל. בפרטאצ'יה של הזמן האחרון, כשפרשיות שחיתות מעוררות השתאות הן הכותרות המשמחות, הקטעים של הנציגים הישראליים בחבילה מצליחים לעורר תחושה שנדמה שנשכחה מזמן: "גאוות יחידה", ככה קוראים לזה. נדמה שלא רבים פה צייתו לחוקי המשחק הנורמטיביים של המוזיקה הישראלית, להלן ניתוק מהמתרחש בעולם החיצון והשקעה בכל המקומות המוטעים.
האזנה לארבעת האלבומים מציגה את רעי אלבז מדויק ומרגש, אנה מפאקוטק מעוררת ציפייה לבאות, את מייק אנד דוט (דותן ביבי ומיקי שרון) מעבירים שיעור בהפקה מהוקצעת ומרקידה נו, גאוות יחידה, מה יש להגיד. תוסיפו לכל אלה את הקטעים הבין-לאומיים השונים (בראשות מ.י.ה, פאלקו ברוקספייר, באסטרויד ודי ג'יי קוזה, שמי שיחמיץ את הסט שלו ברביעי יכול ללכת למשרד הפנים ולהחליף רשמית את השם לחמור), יוצאי לייבלים נבחרים (קומפקט, מור מיוזיק, קיטי-יו), ועטיפה מנצחת (אם מצמידים את ארבעת האלבומים אחד לשני, הלוגו המצוחצח של הפסטיבל נחשף במלוא הדרו. נסו ותיהנו) הרי שברור כי מדובר במוצר שווה בתכלית.
הפסטיבל, יוזמה משותפת של יוצרים גרמנים וישראלים, מתקיים זו השנה השנייה. בקיץ שעבר המיקום היה צנוע יותר (תיאטרון החאן הירושלמי), אבל השנה ברור מאוד שהמארגנים החליטו להעלות את הרף. ההופעות, המסיבות, התערוכות והמיצגים, יתקיימו במתחמים של בנייני האומה - בחירה מעט הזויה, יש לציין, המעלה מספר חששות מירושלמיו?ת סקסית בשיאה. למרות זאת, סביר להניח שהצלילים שיבקעו מכל חור, בתוספת הקהל שיבחר להגיע והמראות שמסביב, יעשו את העבודה ויצבעו את הטריטוריה בצבעים עליזים, כיאה וכיאות. מצחיק לחשוב שכנסת ישראל, המעוז של הפדיחות הפרטאצ'יות הכי מייאשות, שוכנת בצמוד לטריטוריה של פסטיבל "סי-סיידז" כה קרוב, וכל כך, כל כך רחוק.