אני לא זוכרת איך זה בדיוק קרה. מתי היה השלב הזה, המעבר הזה בין עולם אחד לאחר. אחרי הכל, זה בכל זאת היה תהליך ארוך, לא נקודת זמן מדויקת שאפשר לסמן בהיסטוריה.
בהתחלה הוא הסתובב בחברה טובה. ממש כמו ילד קטן שאמא מאוד גאה בו כי יש לו ציונים טובים וחברים טובים, הוא עזר לאחותו הקטנה והיה נחמד לשכנה ממול. אבל אז פתאום הילד גדל, הלך לחטיבה, פגש כמה נערים רעים שחשפו אותו לחברה רעה, לסיגריות, לפריצות אקראיות למקומות ציבוריים וונדליזם קל. הוא התדרדר בלימודים, הפסיק להשקיע, הסתובב עם עיניים אדומות ועייפות ואמא כבר לא ידעה למי לפנות.
כזה הוא "יפה נפש". זה שפעם הלך יד ביד עם "איש אשכולות" ו"רם מעלה" והיום מסתובב בחברת "צבוע", "מתנשא" ו"כססססס....אמק". כזה הוא המושג, שמורכב ממילים שמייצגות כל כך הרבה טוב - אך כשמצמידים אותן ביחד, "יפה נפש" הופך מתכונה נעלה לקללה. אם בשנות ה-50, יפה ונפש היו שתי מילים שוות בדרגתן, היום מספיק לקרוא את שלושת הטוק-בקים הראשונים של כל כתבה או מאמר אינטרנטי שפורסם בזמן האחרון בכדי להבין ש"יפה" זה עוד מילא, אבל "נפש" זה כבר מזמן לא משהו טוב, וביחד? שילוב קטלני.
כמה שיותר טוב, יותר רע
העיקרון הפשוט עם "יפה נפש" הוא, שעל מנת שהוא יהפוך למושג ממש רע, צריך לחבר אותו עם עוד כמה מילים שמעולם לא התכוונו לעשות רע לאף אחד וכך עוצמת הקללה תגבר. אם נאמר, למשל, "חרא חולה נפש" יאבד האפקט. עיקרון הפלוס והמינוס לא תופס במקרה הזה.
מכאן נולד "עיקרון הטוב מדי", שעל פיו, ככל שמצטברים יותר פלוסים, כך הופך המכלול לשלילי יותר, ובמקרה של "יפה נפש" לקללה חזקה יותר. אפשר להדגים את עיקרון ה"טוב מדי" בצורה פשוטה; על מנת לצבור כמה שיותר פלוסים, ניקח מושג כמו "שמאלני" שאינו משקף שום דבר טוב או רע, ומייצג אחת מן הדעות הפוליטיות בארץ. נצמיד את המונח הזה ל"יפה נפש" וכך מתקבל: "שמאלני, יפה נפש" והנה, הגברנו את עצמת הקללה (ואם נניח היינו מוסיפים נטייה מינית רווחת בחברה, כמו, למשל הומו, או אולי עדיף בעצם 'אומו', בכלל הייתה כאן קללה שחבל לכם על הרקטום).
אבל כדי לקבל מושג של ממש, אפשר להדגים את העיקרון בעזרת דוגמא קיצונית יותר: ניקח את המונח "שמאלני", נקפד זנבו ונהפוך אותו ל"שמאלן". מכאן נמשיך ונצבור מערום של מילים תמימות, שאין בהן כדי לפגוע בדרך כלל, לכדי משפט אחד: "שמאלן, אוהב ערבים, יפה נפש". או אז, עצמת הפגיעה היא מירבית, שכן היא כוללת 5 מילים תמימות, ואולי אפילו חיוביות, שהופכות ביחד לתערובת קללות קטלנית. יותר טוב, יותר רע; ככל שהנפש שלך טובה יותר, כך אתה אדם הראוי לגנאי.
יפי הבלורית והתואר IN
איני זוכרת מתי קרה ש"יפה נפש" הפך לקללה. נולדתי כשהמושג כבר היה בשיאו השלילי, במלחמת לבנון ההיא, הראשונה, כך קוראים לה היום. ד"ר דוד גורביץ', ראש המסלול לתרבות פופולארית בבית הספר לתקשורת, המכללה למנהל, זוכר דווקא ימים שבהם "נפש" היה משהו שאסור להתבייש בו. הוא לא מדבר על 'נפש' במובן הבודהיסטי ההו-כה-מגניב, וגם לא במובן של "אחי אני בסטלה ומחובר לעצמי". הוא מדבר על הימים בהם "שיחות נפש" ו"יופי פנימי" נפוצו בז'רגון ובהתנהלות היומיומית, בתקופת התנועות החלוציות. מאז זמנים אלו המושגים איבדו את תמימותם והיום, בראייה הצינית האופיינית לנו, נראים מגוחכים.
לדברי גורביץ', הכל השתנה במלחמת ששת הימים. הפגנת הכוחניות החיצונית הזאת, האופוריה, האגרסיביות שהובילה לניצחון מבטיח, שינתה את אופן ההסתכלות על מה שבפנים. פתאום ה'בחוץ' נחשב: יפה נפש Out, יפי הבלורית והתואר In. אחרי המלחמה הזו הגיעה עוד אחת ועוד אחת, וגם זו האחרונה הייתה מפגן מרשים של כוח אש ועוצמה.
והיום, החזקים שיצאו ונלחמו בחזית הלבנונית מכונים "יפי נפש" בנימת גנאי, כשהם מנסים להפגין נגד מחדלי הלחימה. הנפש נמחקת ככל שהכוח גובר. מעכשיו יפה זה רק מבחוץ, את המכוער תשמרו בפנים, אין טעם להציגו.
אין ספק ש"יפה נפש" על מובנו השלילי הוא תולדה של הציניות שהולכת וגואה בנו עם השנים. עם כל הרע שיש סביבנו, מדוע שנאמין שיכול להיות טוב. גם הילד הכי טוב, זה שהוציא ציונים טובים, ברגע שמתייחסים אליו כאל פגע רע, לא יצליח לשוב לסורו - "אפקט פיגמליון" קוראים לזה, פסיכולוגיה בגרוש.