וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כנסו! בפנים!!!!

דנה קסלר

28.8.2006 / 11:55

לכתוב "הסולו של ג'יימס דין ברדפילד מהמאניק סטריט פריצ'ררז" זה כזה ארוך, שלא נוסיף מה דנה קסלר חושבת על זה

באפריל 2005 הודיעו המאניק סטריט פריצ'רז על הפסקת פעילות יזומה בת שנתיים. הסולן/גיטריסט ג'יימס דין ברדפילד, שכידוע הוא לא בדיוק איש של מרגריטות על החוף, החליט לנצל את פסק הזמן כדי להקליט אלבום משלו (הבאסיסט ניקי ווייר, אגב, עשה את אותו הדבר, וגם אלבום הסולו שלו יוצא בקרוב).

את אלבום הבכורה שלו הקליט ברדפילד בשני אולפנים קטנים, שיביאו לו את הסאונד הסבנטיזי המעט מעומעם שהוא שאף אליו – אחד בהוקסטון סקוור בלונדון, והשני הוא אולפן בקרדיף, שהמאניקס הקליטו בו את “The Holy Bible”. למטרה זו נסע ברדפילד באופן קבוע ברכבת הגרייט ווסטרן – אותה רכבת שמתנוססת על עטיפת האלבום ושנתנה לו את שמו – מקרדיף ללונדון, בדיוק אותה נסיעה שהמאניקס עשו בתחילת דרכם, כשעזבו את וויילס – או יותר נכון, נמלטו מוויילס – במטרה להראות לשמוקים הבריטים האלה מאיפה משתינה הכבשה.

הנסיעות האלה העלו בו זיכרונות ועזרו לו לכתוב את הטקסטים לאלבום, משימה לגמרי חדשה עבור ברדפילד. כידוע, במשך כל שנות קיומם של המאניקס הוא תרם את מילותיו רק לשני שירים, כשאחד מהם היה “Ocean Spray” – אמנם שיר אישי ועצוב על מות אימו, אבל עם מנגינה כל כך מכוערת מי יכול להקשיב למילים?

למרות שהוא הסולן והמלחין העיקרי, ברדפילד מעולם לא היה הדמות הכי מעניינת במאניקס, ולא רק בגלל שהוא גמד מוצק. כולם יודעים שריצ'י אדווארדז לא ידע לנגן והצטיין בעיקר בכתיבת טקסטים, אבל כשהוא חרט לעצמו ב-91' את המילים 4 real על הזרוע לנגד עיניו הנדהמות של מבקר המוזיקה סטיב לאמאק, שהעז לפקפק באותנטיות של להקתו, היה ברור מי כאן גיבור הרוקנרול האמיתי. עם מוזה כמו ריצ'י לצידם, הוציאו המאניק סטריט פריצ'רז את אלבום הבכורה השאפתני ביותר בהיסטוריה ועשו את הלא יאמן - פרעו את החוב שלהם כבר על המכה הראשונה. מכל הבחינות, “Generation Terrorists” היה לא פחות מאלבום רוקנרול מושלם.

ריצ'י, אחי, איפה אתה

אחרי שלושת האלבומים הראשונים וההיעלמות המתוקשרת של ריצ'י, הכל השתנה. מעריציהם התחלקו מעתה לשתי קבוצות: קבוצה אחת היא זו שהבדילה בין האולד-מאניקס לניו-מאניקס, ושמבחינתה הלהקה הבומבסטית והמשעממת שהם הפכו להיות לא קשורה בשום צורה למאניקס של פעם. הקבוצה השנייה היא הלויאלים. אני מניחה שלא קשה לנחש לאיזה מחנה אני משתייכת. באמת שהיה לי מאוד קשה להתמודד עם העובדה שתוך כמה שנים הפכו המאניק סטריט פריצ'רז לכל מה שהם הטיפו נגדו.

למרות כל זאת, אלבום הסולו של ברדפילד סיקרן אותי. אולי בגלל שעצם הרעיון של תקליט סולו כמו טומן בחובו הבטחה להתרחקות מהדשנות המנופחת שהמאניקס הצטיינו בה במיליון השנה האחרונות. והפלא ופלא, התקליט מתחיל מצוין.

“That’s No Way to Tell a Lie” - הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, וגם השיר הפותח אותו - הוא השיר הכי טוב שהמאניק סטריט פריצ'רז לא כתבו בעשר השנים האחרונות. הוא מתחיל בגיטרה פריכה ומחיאות כפיים, בהמשך מצטרפים קלידי אייטיז ובאמצע נכנס השה-לה-לה המוטאוני המפורסם. באמצע ברדפילד צועק את מילות הפזמון בשכנוע המוכר שלו עם אפקט קל של אקו על הקול. זה שיר נהדר עם שילוב מחשמל בין רוקנרול, סול סיקסטיזי וניו וייב אייטיזי. גם אם כל שאר האלבום לא מתקרב לקרסוליים שלו, כבר היה שווה.

כצפוי, זה באמת המצב. זה אלבום לא מדהים, יש בו שירים טובים יותר ופחות. נקודות השיא הם שיר סול יפה בשם “The Wrong Beginning” שמוכיח שוב את אהבתו של ברדפילד למוטאון וללהקות הבנות של הסיקסטיז, וקאבר אקוסטי נחמד ל-“To See a Friend in Tears” של ז'אק ברל. נקודת השפל היא המנון רוק אצטדיונים בלתי נסבל בשם “Bad Boys and Painkillers” עם פזמון שגורם לך לרצות לרדת מהאוטובוס מחשש שמישהו מהנוסעים ישמע מה בוקע לך מהאייפוד (ללא ספק השיר הכי מביך מאז “Ocean Spray”). לא ברור למה מאז “Generation Terrorists” בכל פעם שברדפילד מנסה לעשות גאנס נ' רוזס יוצא לו בון ג'ובי.

למה לי פוליטיקה

היות והחידוש העיקרי אצל ברדפילד הוא הטקסטים, אותם יש לבחון. כשקראתי על האלבום גיליתי ש-"That’s No Way to Tell a Lie" מדבר על הקשר בין דת מאורגנת למגפת האיידס באפריקה. לא שאפשר להבין את זה ממילות השיר. המאניקס תמיד היו בקטע של הטפה פוליטית - שהייתה מעט פשטנית בראשית ימיהם ולמרבה הצער נהייתה יותר מורכבת ברגע שהמוזיקה שלהם נהייתה יותר משעממת – כך שטקסט כזה הוא בכלל לא מפתיע. יחד עם זאת ברדפילד ניצל את הפלטפורמה של אלבום סולו ואת העובדה שהוא נדרש, לראשונה, לכתוב את המילים שהוא שר בעצמו, והתיישב לכתוב חופן של שירים אישיים.

“An English Gentleman”, למשל, הוא מחווה יפה למנהל המיתולוגי המנוח של הלהקה, פיליפ הול, שהלהקה גרה אצלו בבית כשהם הגיעו לראשונה מוויילס ללונדון; “Bad Boys and Painkillers”, שאת מילותיו כתב ברדפילד ביחד עם ניקי ווייר, הוא כנראה שיר על ריצ'י; ו"Which Way To Kyffin?” הוא שיר על הצייר הוולשי קיפין וויליאמס, שציוריו האפלים מתארים את התחושות של ברדפילד כלפי מולדתו.

נראה שמה שברדפילד מרגיש כלפי וויילס דומה במידה רבה לתחושות שיש לחלק מאיתנו כלפי ישראל. כשהוא היה צעיר התעורר בו צורך חזק להימלט מהמקום שעיצב אותו ואז פלט אותו מבין שורותיו – כשהוא התבגר הלב התחיל להבין יותר לעומק את הקשר המורכב שלו למקום הולדתו. כשהוא עוסק בשינויים שעברו עליו ועל חבריו מתוקף השנים החולפות, אי אפשר שלא לתהות מה ריצ'י חושב על הדברים האלה - אם הוא לא מת כמובן.

בסך הכל זה אלבום לא רע, מה שגורם לי לחשוב שאולי יש משהו גם בכל האלבומים האחרונים של המאניק סטריט פריצ'רז, כל אלה שמעולם לא טרחתי לשמוע. אבל זאת סתם מחשבה, כי לא נראה לי שאטרח לבדוק אם זה נכון.

ג'יימס דין ברדפילד, “The Great Western” (NMC)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully