לפני שנה בדיוק פקד ההוריקן קתרינה את ניו אורלינס, עיר ואגדת ג'אז עוד בחייה, והותיר מאחוריו כרך חרב, מוצף והרוס; מאות גופות צפות, רובם של קשישים עניים ושחורים, ומאות אלפי אזרחים שנידונו למציאות עולם שלישי בלב ליבו של החלום האמריקאי, ללא בית, ללא סיוע נאות מצד הממשל ועם כספי פיצויים שבוששו מלהגיע. ללמדכם שהים הוא אותו הים, והמחדלים הם אותם מחדלים.
הקריצה למלחמה האחרונה בצפון מתבקשת. גם כאן, כמו שם, הוזנחו אוכלוסיות חלשות ותשתיות באזורי עוני, וגם כאן, כמו שם, מנגנונים ממשלתיים שהופרטו, לצד הפיכת יחידות פארא-צבאיות לזירות למינויים פוליטיים ושחיתויות, הותירו את האזרחים חשופים בצריח. שבפלס"רים של יחידות המילואים בצה"ל לא יקטרו; חלק מאזרחי ניו אורלינס המפונים לא קיבלו אוכל ומים למעלה מארבעה ימים. שלא לדבר על הפקרת העורף לגלי הים.
התמודדות עם אסונות בקנה מידה כזה היא לא עניין של מה בכך. ערב שידורים מיוחד בערוץ 8 מציע שתי גישות לפשפוש בפצעים: האחת מציירת את סיפור ההצפה כאסון תנ"כי, כמעט מיתי. השניה מנסה לשלות מהאירועים את האשמים, להצביע על כשלים בתפקוד המנגנונים הממשלתיים, ולמצוא נחמה פורתא בנחישותו ובעמידתו של העורף הניו אורלינסאי, המתעקש לשוב לגראונד זירו שלו ולחדש את ימיו כקדם.
מיתוס תנ"כי
"ניו אורלינס, העיר האבודה" הוא דוקומנטרי אסתטי. מוזיקה גריגוריאנית ברגעי השיא, כמו גם תמונות נוף ענקיות של רגעי קריסת הסכרים והצפת העיר, מייצרת טלוויזיה אפקטיבית, מבדרת, כזו שפורטת אסונות לסיפור קליט ומוכר. די בכותרת שלו כדי לרמז על הפאנץ' ליין: ניו אורלינס, ממש כמו אטלנטיס בשעתה, התרחבה והתפתחה בחטא המודרניזציה. האדם שביקש לשלוט בטבע לנתב את נהר המיסיסיפי הענק שחוצה את העיר, לכלוא את גשמי ההצבות בתעלות חצובות, לבנות סכרים שיגנו על העיר, שרובה מצויה מתחת לפני הים חטא בחטא היוהרה. וסופם של חוטאים, כידוע, להיענש.
כל המומחים חומקים ממשוכת השמות והכתובות למחדלים, ומצביעים עליהם בצורה אמורפית, נטולת אשמים. בכל זאת, אם מדובר בקטסטרופה תנ"כית, הרי שאיש לא אשם מלבד תאוות הגדילה וההתפשטות של האדם המערבי, יהיה אשר יהיה. ולא משנה שהאזורים שספגו את הפגיעה הקשה ביותר היו רובעי העוני, ולא משנה שהאזור האמיד שלא במקרה היה הגבוה ביותר בעיר נפגע באורח מינורי יחסית, וממילא תושביו השכילו למלט את עצמם בזמן. הו לא. כשיש לך חומרים מיתיים ביד ופוטאג' דרמתי של גלים מציפים את העיר, אין צורך להתעסק בקטנות. מספיק להצביע על המחדלים למשל שהסכרים שתוכננו לעמוד בהוריקן מדרגה 3 קרסו ממש בתחילה, היינו, לא היו עומדים אף בהוריקן מדרגה 1 (דרגתו של ההוריקן קתרינה היתה 5. לסכרים לא היה סיכוי) אין צורך להצביע על אשמים.
בסוף הסרט, לאחר ששורה של גיאולוגים, מומחי אקלים וספצים של מזג אוויר חווים דעתם על האסון הצפוי, מפטיר הבכיר שבהם כי הממשלה וחיל ההנדסה טעו בהיערכות, וכי אכן, רבים מהקורבנות שילמו בחייהם את מחיר האמון העיוור במערכת. המילה "מחדל" לא נאמרת. ממילא הסיטואציה מפדחת דיה. גם הטיפול לא מבקש לעסוק באסון האנושי, אלא רק לבחון את המקרה של ניו אורלינס כמקרה בוחן להשפעות הגלובליזציה, וכדוגמה לעתיד לבוא לעשרות ערים שנבנו לאורך החוף.
הבו לי את בניכם היגעים והעניים
"המחדל שלפני הסערה", שישודר מיד אחר כך, זונח את המיתוס לטובת תחקיר עיתונאי. כתב פרונטליין נשלח עם שורת שאלות נוקבות לאנשי המערכת, מראש העיר, דרך המושלת של לואיזיאנה שגם היא, כמו בכירים מקומיים ומשופמים אצלנו, ספגה ביקורת על היעדר ניסיון רלוונטי וכלה ברשויות הפדרליות שכשלו בתפקודן בזו אחר זו.
מגדיל לעשות מייקל בראון, ראש הסוכנות הפדרלית לשעת חירום (FEMA, אם אתם מתעקשים לדעת), שהודה בראיון ששיקר ביודעין במרוצת האסון כדי לפנוע פאניקה ובהלה ציבורית. מבחינתו, זה לא יאה למתוח ביקורת על הרשויות במצבי חירום. שמישהו יצלצל לגל הירש, נדמה שנמצא תאומו האבוד והרפובליקני. בראון היה האחרון שבהם. ממשל בוש הפך את FEMA, הסוכנות היחידה לאסונות בסדר גודל כזה, לאחת מיני עשרות סוכנויות במשרד הביטחון המחודש, זה שהוקם במיוחד לרגל הטרור העולמי. ברם, כשסוכנות קטנה טובעת בין ים של סוכנויות, אין זה פלא שזו הפכה למגרש משחקים של מינויים פוליטיים מחד, ולאבן שואבת לקיצוצים והעברות תקציב מאידך. הפקרת העורף? אתם אמרתם.
בסופו של דבר, ביום פקודה, הימ"חים היו ריקים. היינו, אנשי המקצוע שהיו אמורים לתאם בין כל הרשויות לא היו שם, בשל הקיצוצים; המשאבים לתקשורת ואספקת מזון לניצולים לא היו שם, והארון כשל. שלא לדבר על בראון, עסקן רפובליקני שניכר שהתפקיד גדול מכפי מידותיו, שהושלך לזירת אסון במונחי עולם שלישי, ולא חדל לשקר בטלוויזיה ולראשי היחידות שאמורות היו לסור למרותו מבחינת התיאומים.
בסופו של דבר, כשהתבררו מימדי האסון, ובטלוויזיה נראו הניצולים מאות אלפי שחורים, עניים ומוכי גורל שאיבדו הכול מתחננים לאוכל ומים, התערב הנשיא, שספג ביקורת ציבורית קשה, ושלח את הכוח היחיד שמסוגל להתארגן מהר ולטפל בעניינים. הצבא. אבל כבר היה מאוחר מדי. רובה המוחץ של העיר למעלה מ-80% - כבר היה תחת מים. החולים והזקנים ננטשו מאחור לגווע. העניים נאלצו לבזוז ולגנוב כדי לשרוד וחטפו בראש מהצבא, שבשלב זה התייחס לתושבים כאל אויבים למחצה.
כמו שזה נראה מהצד, ארצות הברית אולי מפעימה ברגעי השיא, אבל בשפל שלה, באזורים האפורים שבין הרובע הצרפתי, היפיפה והאמיד של ניו אורלינס, לרובעי העוני המוזנחים, היא מנוכרת ומתנכרת, מופרטת ומפריטה, זונחת ואדישה לזולת, בפרט כשהוא עני ושחור. כבר עדיף לחיות בישראל; לפחות כאן טרם הופרטו שירותי החירום. לפחות לבינתיים. גם זו נחמה.
* "ניו-אורלינס, העיר האבודה?", 21:30, ערוץ 8
* "המחדל שלפני הסערה", 22:25, ערוץ 8