פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההוצאה המחודשת של הקיור צריכה להיות על המדף שלכם

      רוברט סמית כנראה טיפוס מורכב. אין כמו הוצאות מחודשות וממוסטרות של הקיור כדי לעשות את דנה קסלר מאושרת

      ב-2004 החלו הקיור במשימה הראויה והחשובה של הוצאת כל הבק-קטלוג שלהם מחדש. לאט לאט מקבלים כל האלבומים שלהם טיפול מחודש, בסופו הם יוצאים בדיסק כפול ונאה שכולל את הדיסק המקורי לאחר שמוסטר מחדש באופן דיגיטלי פלוס דיסק של בונוסים מהתקופה הרלוונטית בעריכתו של רוברט סמית. עכשיו יצאה הנאגלה השלישית של הוצאות הדה-לוקס של הקיור, ובה 3 אלבומים של הלהקה והאלבום היחידי של The Glove - פרויקט הצד של סמית עם סטיב סברין מסוזי והבאנשיז.

      הדיסק הכי פחות מוצלח מתוך הארבעה הוא "The Top", שיצא ב~1984. כנראה התקליט הכי מקושקש ולא ברור שהקיור אי פעם הוציאו (לפחות עד "Wild Mood Swings"), ומהחוברת של ההוצאה מחודשת אנחנו למדים שמה שקרה זה שהלהקה הייתה בזמנו בתקופה קטסטרופלית ושרוברט סמית נאלץ לעבוד על רוב האלבום לבד, למרות שגם מצבו היה ממש לא משהו. במקביל לקיור הוא ניגן בסוזי והבאנשיז, עשה מלא סמים ולא ישן כמעט בכלל.

      גם הקטעים הנדירים בדיסק הבונוס הם לא משהו, אם כי הדמו של "Caterpillar" זה משהו שכדאי לשמוע, בזכות הייללות הבאמת מוזרות/מעניינות של סמית שמשתולל שם ומגיע כמעט על סף הסקאט.

      אחרי "The Top" סמית התמוטט לגמרי, פיזית ונפשית, אבל הוא רק יצא מזה מחוזק. באמצע שנות ה-80 הקיור הפציעו באנרגיות מחודשות. סמית השלים עם סיימון גאלופ וגאלופ חזר ללהקה; הוא גם עזב את סוזי והבאנשיז והחליט להתרכז בקיור, והפסיק עם הסמים והאלכוהול. רוברט סמית נקי ואופטימי עם הרכב חדש סביבו הולידו את האלבום "The Head on The Door" (1985) - ללא ספק אחד האלבומים הכי טובים של הקיור, בעיקר כי יש בו את המתח הקיורי המופלא בין פופיות צבעונית ושמחה לאופל ופרוורסיה.

      "The Head on The Door" הוא תקליט פופ לא קונבנציונלי עם שילוב בין מנגינות אופטימיות וטקסטים מורבידיים, וזה עובד מצוין. או כמו שהמבקר ב"סמאש היטס" כתב: "זה נכון שלרוברט סמית יש נטייה לזיין את השכל על תינוקות צורחים והדם של ישו, אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם". התקליט קיבל ביקורות טובות, הצליח מבחינה מסחרית, הניב כמה קליפים שאהבו לטחון באם.טי.וי (במיוחד הקליפ של "Close to Me" עם הארון) וגם היה תקליט הפריצה של הלהקה באמריקה.

      דיסק הבונוס, שמכיל קטעים נדירים מתקופת 84'-85', הוא לא פחות מוצלח מהאלבום עצמו. הוא מתחיל בדמו ביתי קצר של קטע מ"Inbetween Days" שעולה ממנו ניחוח נוסטלגי, מתוק ורומנטי שדי קשה לא לבכות כששומעים אותו. חוץ מזה יש בו דמו נחמד של "Stop Dead" (בי-סייד של "Close to Me") ושל השיר המקסים "A Few Hours After This" (בי-סייד של "Inbetween Days").

      בחירות הפקתיות מדויקות

      גם הרה-אישיו של Kiss Me Kiss Me Kiss Me", (במקור 1987) הוא קומבינה מוצלחת לחובבי הקיור, בעיקר כי יש בו את החוברת הכי שווה, עם תמונות מגניבות של כל חברי הקיור לובשים שמלות פרחוניות, הפונט המהמם שאני וחברותי כתבנו בו שנים בתיכון ואימג' מהקליפ של "Why Can't I Be You?" שבו רוברט מחופש לדוב עם נעלי התעמלות, לורנס טולהרסט לדבורה, סיימון גאלופ לעורב, פורל תומפסון חזר מהספארי ובוריס מה-שמו המתופף ערפד. גם מי שאינם מעריצי קיור אובססיביים יכולים ליהנות מ"קיס מי קיס מי קיס מי" - איך אפשר לא ליהנות מאלבום שיש בו להיטים מעולים כמו "Just Like Heaven", "Hot Hot Hot!!!", "Catch" ו"Why Can't I Be You?"?

      מהדמואים האינסטרומנטליים בדיסק הבונוס אפשר ללמוד לא מעט על הדרך בה השירים האלה הולחנו ונבנו. אמנם כששומעים את השירים בגרסאות המוקדמות והלא-גמורות, משהו מהקסם פג, אבל אין ספק שזו חוויה מעניינת. צריך, לדוגמה, לשמוע את הדמו של "הוט הוט הוט!!!" כדי להבין עד כמה זה בעצם שיר Fאנק (ולשמוע את הדמו של "Hey You!" כדי להבין עד כמה זה בעצם שיר מטופש של משינה - במובן הטוב של המילה - כולל כלי הנשיפה והקלידים של אבנר חודורוב).

      מצד אחד ההזרה ששמיעת הדמואים האלה עושה לשירים המוכרים היא די מטרידה, כמו שאתה לא רוצה לראות את ה"מייקינג אוף" של סרט שאתה נורא אוהב. מצד שני זה רק גורם לך להעריך את הקיור יותר על כך שעשו את הבחירות ההפקתיות המדויקות והגיעו, שוב ושוב, לתוצאה מושלמת.

      יש לכם יומולדת?

      והגענו לדיסק האחרון ברשימה - "Blue Sunshine" (83'), הדיסק היחיד של The Glove, פרויקט הצד של סמית וסטיב סברין מהבאנשיז. כפי שחוברת הדיסק מספרת, סמית וסברין הכירו בהופעה של תרובינג גריסל ב-79'. סברין ניגש לסמית, שלבש חליפה משובצת ירוקה ומשקפי שמש, ואמר לו שהוא נראה כמו הליצן הבריטי המפורסם צ'ארלי קרולי. זה הצחיק את סמית והם דיברו על כך שהקיור וסוזי והבאנשיז יופיעו ביחד, מה שבסופו של דבר הוביל להצטרפות של סמית לשורות הבאנשיז. רוברט וסטיב נהיו חברים טובים ותכננו לעבוד על פרויקט משל עצמם, אבל לקח עוד כמה שנים עד שזה מומש.

      תוך שהם לוקחים מלא טריפים ורואים בי-מוביז ישנים בווידיאו על מנת להיכנס לאווירה, התחילו השניים לעבוד על החומר של דה גלאב, שקיבל את שמו בזכות הכפפה המרשעת מ"צוללת צהובה" של הביטלס. מכיוון שאני הכרתי את האלבום הזה עוד בתיכון וראיתי בו חלק בלתי נפרד מהעשייה הניו-ווייבית של הקיור והבאנשיז, התקשתי מאוד להבחין בניואנסים הפסיכדליים או בכלים האקזוטיים שהם ניגנו בהם, ועוד יותר התקשתי להאמין שאנשים כמו רוברט סמית האזינו אי פעם לפינק פלויד. היום אני מבינה שכך הוא הדבר, וזה רק הופך את דה גלאב לעסק עוד יותר מעניין ומוזר במכלול היצירה של סמית, שכנראה היה בחור הרבה יותר פסיכדלי ממה שהייתי מוכנה להודות בכיתה ט' (זה, אגב, מסביר לא מעט מהבחירות האסתטיות של הבחור בכל הרמות).

      במקור סמית היה אמור כמובן לשיר בתקליט הזה, אבל מכיוון שהחוזה שלו אסר עליו לשיר בתקליטים שאינם של הקיור (בסוף הוא קיבל אישור לשיר שני שירים), החליטו השניים לחפש זמרת שתיקח על עצמה את המשימה. בסוף נבחרה ג'נט לנדריי, שהיתה חברתו של המתופף של הבאנשיז, באדג'י (לפני שהוא הפך לבן זוגה של סוזי), שבכלל הייתה רקדנית ועד אז מעולם לא שרה. הקול שלה בריטי וקר בצורה נורא אייטיזית והוא כמובן מזכיר קצת את קולה של סוזי, מה שגרם לי במשך כל השנים לדמיין שהיא גם נראית כמו סוזי. החוברת המצורפת לדיסק היא הפעם הראשונה שראיתי את זיו פניה, אנד איטס נוט א פריטי סייט. אחרי שהתאוששתי מהתמונה (מדובר בשילוב מבהיל בין דיזיירלס - ההיא ששרה את "Voyage Voyage" - למיקיאגי) שבתי להתענג על פסיכדליית האייטיז המוזרה של דה גלאב.

      בסופו של דבר דיסק הבונוס של דה גלאב הוא כנראה השווה מכולם מכיוון שמי ששר בדמואים האלה, שמעולם לא יצאו לפני כן, הוא לא אחר מאשר רוברט, וכששומעים אותם אפשר סוף סוף לשמוע איך התקליט היה אמור להישמע במקור, שזה כמובן מאוד מאוד מרגש.

      כמו תמיד, ההוצאות המחודשות של הקיור הן אירוע משמח, והכי כיף למי שיש לו יומולדת בסמוך ליציאה שלהם (אתם יודעים איך זה, אנשים בדרך כלל מתקמצנים לקנות לעצמם הוצאות מחודשות של דיסקים שכבר יש להם בבית, אז זה עובד הרבה יותר טוב בתור מתנה). אני כבר מפנה מקום על המדף לנאגלה הבאה.

      הקיור, "The Top - Deluxe Edition" (הליקון)
      הקיור, "The Head on The Door - Deluxe Edition" (הליקון)
      הקיור, "Kiss Me Kiss Me Kiss Me - Deluxe Edition" (הליקון)
      דה גלאב, "Blue Sunshine - Deluxe Edition" (הליקון)