חתונה מאוחרת

דן בניה-סרי מגדיר בספריו את א הבוכרים כקרובים לעיראקים ולכורדים יותר מלפולנים ולרוסים, ובכך מצייר מזרחיות מהסוג שהתרגלנו כבר לא לראות. בצדק או שלא, הכתיבה על מזרחים כקורבנות הפכה מוקצה מחמאת מיאוס. במקומה באו דגמים חדשים ומשופרים של הצגת המזרחים: מכיוון אחד, אנו רואים את המזרחים המרקסיסטים, שטוענים לשוויון, כדוגמת סמי מיכאל. בספרו של מיכאל, "יונים בטרפלגר", הוא מציב דמות שמתלבטת בין זהותה כערבייה או כיהודייה-אשכנזייה. היא נושאת סממנים של שתי הזהויות ואף מגיעה – זהירות, ספויילר! – לשלווה בין שתי הזהויות, בסוף מדמם.

מכיוון שני מגיעים גיבורי השכונה של דודו בוסי וקובי אוז, שהמזרחיות שלהם היא גאה וכוחנית: בחזה מתוח ומתולתל של פנתרים שחורים הם מנצלים את המאפיינים השליליים לכאורה של הגטאות המזרחיים כדי להבליט עליונות של רחוב וחוכמת חיים. מכיוון שלישי מגיעה שרה שילה עם "שום גמדים לא יבואו", שמציג מזרחיות-אשפתות שלא מוותרת ומשתמשת במרכיב הבסיסי של הלאומיות האתנית, השפה, כאביזר הגדרתי ייחודי שיביא לשוויון מתוך הפרדה גזעית.

על רקע אלה מגיש בניה-סרי בספרו "חתונה בוכרית" 3 נובלות שמשחקות שוב במגרש המזרחי של הנדכאות העליזה. כמו בסרטי בורקס עם ערך מוסף, בניה-סרי בונה דמויות מזרחיות שהקורבניות שלהן היא גלותית כמעט. הגיבורים שלו הם ליצנים עצובים שמשתמשים בהומור כדי להחביא עצבות גדולה ותחושת כישלון אינדיבידואלית שצומחת לתחושה לאומית.

בנובלה "חתונה בוכרית" חוזר בחור צעיר על שגיאות העבר של אביו, כאילו האכזבה מהחיים היא דבר מובנה באישיותו, שקיבל בתורשה. הוא מנסה לנצח את האפרוריות של חייו בחיפוש אחר אהבה אמיתית, רק כדי ליפול על גחון ולסיים עם נישואי הכרח כלכליים. בנובלה "פסלים פרסיים" מוצגים חיי נישואין איומים ורעים, שגם הם תוצאה של משקעי העבר ויחסי הורים-ילדים. סופם של חיים אלו, כמו בנובלה הראשונה, הוא הסוף הגרוע ביותר שניתן לדמיין. הנובלה "הכנות לאביב" נפתחת כשהגיבור נזכר בניסיונותיו הכושלים לקיים יחסים עם זוגתו כבדת המשקל ושוקל את הטכניקות שיביאו להצלחה, אך כושל אפילו מלהגיע לביתה, ומשלים עם גורלו; "ניחא, ידחו את השמחה למחר".

בכל שלוש הנובלות משחק האוכל, ובמיוחד הסוכר, תפקיד של ממש. העונג שבמתוקים, ובמיוחד בשתיית התה והקפה המומתקים, מושווה אצל בניה-סרי לאושר עצמו ולסקס. בנובלה הראשונה נוהג הגיבור לשתות תה ממותק עם אחת העובדות במשרדו, נוהג הגורר רכילות עסיסית, שמתבררת כאמת לאמיתה כששתיית התה הופכת לרומן. מנהל המשרד ממליץ אז לגיבור להמשיך לשתות תה אך "לא להגזים עם הסוכר". בנובלה השנייה, דווקא כשמסתמן שינוי חיובי, מגיש הבעל לאשתו שתייה, והיא "לגמה מן הקפה, עיוותה שפתיה...'שכחת את הסוכר'", ובמשפט אחד מבהירה לקורא שסוף טוב – לא יהיה כאן.

בסוף כל סיפוריו של בניה-סרי הסוכר נעלם, המתיקות נגמרת, התקווה נגוזה והחיים האמיתיים – קשים, מרירים וחסרי תוחלת – מתחילים. בניה-סרי בונה את גיבוריו כגלותיים: הישראליות כמעט שאינה משחקת כאן תפקיד, בעוד שהאתניות מוזכרת כל הזמן, כמאפיין הראשי של הדמויות ("צרה חדשה?" שואל חכם העדה את אביו של גיבור "חתונה בוכרית" ונענה "ואפילו כורדיה").

עם לשון פיוטית עטוית פטינה של מסורת וחוכמה דתית, ועם עליבות-הנפש המגוחכת והגרוטסקית, קשה שלא לשוב ולהיווכח בהשפעה שיש לעגנון על בניה-סרי. אפילו המשפט הראשון בנובלה הראשונה, "אין לך הלוויה כהלוויה בירושלים, כפי שאין לך חופה כחופה בירושלים", מזכיר את תחילת סיפורי המעשה העגנוניים.

ואולם, במשחק הזה שבין שפה ותזה 'עגנוניות' לבין העממיות והפולקלור השכונתיים, על יפי השפה והשעשוע שבו, נקלע בניה-סרי לשתי מצוקות שעגנון לא נתקל בהן: על חשבון השפה נדמה שהזניח בניה-סרי את הסיפור עצמו, ומחוץ לאומללות הבאה לידי ביטוי בכל מטאפורה ודימוי נדמה כאילו נותר מעט מאד. בנוסף, טכניקת "סרט הבורקס" ודמות הקורבן המזרחי השיכור מותירה שתי אפשרויות: או שבניה-סרי מאמין בדימוי המזרחי הזה ומנציחו, או שהוא לועג לו ומבקר את הבורים שעדיין מאמינים בו. השיח הספרותי-מזרחי החדש הופך את שתי האפשרויות למעט מיושנות ואולי אף ללא רלוונטיות.

"חתונה בוכרית", דן בניה-סרי (כתר)