סקוטץ': ג'וני ווקר

הסיפור המוזיקלי של סקוט ווקר הוא מופרע, הזוי ובלתי נתפס, לא רק במושגי פופ, אלא גם באלה האלטרנטיביים. קשה לחשוב על אמנים רבים שעשו מסלול כמו שלו, ועדיין זוכים להערכה והתעניינות. לרוב הסיפור הפוך. אמן צעיר מתחיל כהרפתקן, או לפחות חצוף ואנרגטי ועם השנים מתלבש פיקס על קלישאות ה"התבגר", "התעייף" או "התברגן".

איפה נשמע על מישהו שהתחיל את דרכו המוזיקלית כאמן מיינסטרים שרמנטי, גם אם איכותי בטירוף, ובגיל 62 מוציא אלבום, שמציב אותו כאחד האומנים הנועזים ביקום הפופ, ולמעשה – ממש ממש מחוץ למערכת השמש שלמדנו להכיר? את "The Drift", החדש שלו, מוציא ווקר, יליד אוהיו, בחברת AD4, כיום ביתה של אחת הלהקות החדשניות של התקופה, טי.וי און דה רדיו, ובעבר החברה שזוהתה יותר מכל עם הקוקטו טווינז ודיס מורטל קויל, ומאוחר יותר עם הפיקסיז ות'רווינג מיוזס.

בתחילת דרכו בשנות השישים היה חבר ב- The Walker Brothers , ששיחררו להיטי פופ מתוקים וסימפונים, ביניהם "The Sun Ain't Gonna Shine Anymore". עם פירוק ההרכב הוציא כסולן רביעיית אלבומים קלאסיים, שהפכו אותו לאגדה החיה שהוא. "סקוט", "סקוט 2 ", "סקוט 3" ו"סקוט 4 " יצאו בין 67' ל-69', שיא ימי מהפכות הרוקנ'רול, הפסיכדליה, ילדי הפרחים ושאר ענייני גיטרות של הסיקסטיז. ווקר היה עוף זר ומוזר לאותן התרחשויות. מצד אחד – הוא הידר את אלבומיו בתזמורות כלי מיתר בומבסטיות, והושפע גם ממוזיקה קלאסית, שירי הפופ המושלמים של דייויד ובכארך וההגשה של פרנק סינטרה ז"ל. העיבודים היו גדולים מהחיים, אולטרה-רומנטיים, אבל בווקר היה משהו קודר, לעיתים מדוכא עד עפר. חוץ משיריו המקוריים הוא חידש את ז'אק ברל וטים הארדין, ובהשראתם הפך את הטקסטים שלו לבוטים יותר, בניגוד למתקתקות לכאורה של כלי המיתר שהקיפו אותו.

הוא שר בכאב על מלחמה, זונות, מוות, סטאליניזם וחיבר בין ההגשה הרגשנית שלו לטקסטים ציניים וקשים מהמצופה. האמת, עד היום לא חובה להקשיב למילים, כדי שהקול שלו יטלטל לכם את הנשמה. העולם המורכב ומלא הניגודים שהוא המציא, מהווה השראה לאינסוף יוצרים, ובשנים האחרונות החזרה לווקר גדולה מתמיד. אפשר לשמוע את ההשראה שלו על סיינט אטיין, אדם גרין ושי נובלמן שלנו . אבל יותר מכל לפעמים נדמה שווקר ממש שר דרך גרונו של ניל האנון והדיוויין קומדי. בעיקר בשני אלבומיהם האחרונים, כולל החדש (והמוצלח), האנון ממשיך את המסורת המפוארת של אלבומי ווקר הראשונים, כולל העיבודים התזמורתיים, הטקסטים הציניים, וההגשה הדומה כל-כך. ווקר הוא אולי ה-השראה על יינס לקמן המקסים, וגם על ריצ'ארד האולי.

ב-2001 ווקר הפליא להפיק ולתזמר את "We Love Life", האחרון עד כה של פאלפ. בתוצאה, אחד האלבומים הכי טובים של פאלפ, ווקר האציל את כנפיו הקלאסיות, אך בו בזמן ליהטט בעיבודים הרפתקניים, שהפתיעו את אלו שציפו למפגש אליל ומעריצים בלבד. ועדיין, ניתן להניח שפאלפ רצו אותו, ובצדק, בגלל ווקר האגדי, המוכר בעיקר מסוף הסיקסטיז.

אבל מדהים לגלות שעד כמה שאוהביו הצעירים נשענים על יצירתו הישנה, ווקר דוהר קדימה כמו פרש אפוקליפסה, שמזמן איבד את המעצורים. עם כל ההשראה שהוא מפזר סביבו, מה היה נכון יותר מאלבום חדש, שישחזר את ימיו כקדם, יביא אותה בתזמורים פומפוזיים, לחני פופ קליטים, ואולי גם טקסטים של המעריצים הצעירים. האמת - נשמע טוב. אבל לא לווקר. עזבו אותו, באמא שלכם.

"דה דריפט" אינו ההתנסות הראשונה שלו באוונגרד. אבל זה לא ממש משנה. הוא פשוט מציב סטנדרטים חדשים של אומץ לב, ובמקום לדרוך על הקרקע האוהבת שכולם מתים להכין לו, הוא רק מתרוצץ בשדה מוקשים. האלבום נפתח במקצב אפל, שנשמע כאילו יצא משני אלבומיהם הראשונים של ניק קייב והבאד סידז. "קוזאקים מתסערים" הוא שר בו, ונשמע , משם ועד סוף התקליט, כמו שילוב של עצמו יחד עם אנתוני מהג'ונסונז, ג'ון קייל וג'יימי סטיוארט מ-Xiu Xiu .

"קלרה", מיד אחריו, הוא כמעט 13 דקות מצמררות ושואתיות, שמתעסקות בהוצאתו להורג של בניטו מוסוליני. ווקר נשמע פה כמו חזן ששר "אל מלא רחמים", כשברקע מלווים אותו איינשטורצן דנויבאוטן. הוא עובר מהתפרצות גיטרות-באס-תופים תעשייתית לגמרי, לפרק כלי מיתר מעודן יותר, כשברקע מנגנים תופים שבטיים. וזאת רק ההתחלה.

"ג'סי" בנוי על מתח מרתק בין כלי מיתר מאיימים לווקר, שנשמע כמעט על סף בכי. השיר הזה, כך ניתן ללמוד מהאתר שלו, מושר מנקודת מבטו של אלביס פרסלי לאחיו ג'סי. אלביס מספר לאח על אסון התאומים. בסופו, כמעט חנוק מדמעות, הוא שר: "אני היחידי שנותר בחיים". זה לא בדיוק אחד מאותם שירים שחוזרים ומזמזמים בכיף. ווקר מביט פה באימה אל מול אימפריות העולם הממוטטות, והכאב שלו הוא אינסופי. "באזרס", למשל, באווירה כמעט גותית, מבוסס על השוואה בין מילוסביץ' לקליגולה. "Psoriatic" המדהים והאימתני הוא השיר הכי טוב שהווירג'ין פרונז לא כתבו.

"Jolson and Jones" , סוג של אינדסטריאל קברט מלודרמטי, מגיע לשיא מזעזע כשלווקר מצטרפות נאקות אתון. "The Escape" מגיע לשיא כזה עם חיקוי שטני של דונלד דאק (נובלמן?).

ושלא תעזו להקשיב לעשר וחצי הדקות המפחידות של "Cue" באמצע הלילה, אלא אם כן ממש בא לכם לקפוץ בבהלה, כשתחשבו שמישהו דופק לכם בכח על הדלת.

אין שום דבר פופי באלבום הזה, אבל שלא תהיה טעות. הוא מקשה, אבל בהחלט אפשר לצלול אליו. רק מתוך ידיעה שאלו מים עמוקים, ואפלים. חתיכת תהום. אבל לא פחות ממהממת. תובעני, מחייב, מצמרר. אל תצפו להיגיון מעבר לזה הפרטי במופע האימים של ווקר, שפשוט ממציא – שוב – את העולם שלו מחדש.

סקוט ווקר, "The Drift" (בי.אנ.אי, 4AD)