צעצוע של סיפור

"תושבי חדר הילדים" של גון בן-ארי הוא ספר קצר ודחוס; במרכזו משפחה ישראלית ממוצעת: אבא אלפונסו, אמא והילדים רותם וקלאוס. שעטנז השמות הוא תזכורת לכך שהממוצע הישראלי כלל אינו ממוצע: ישראל היא קליידסקופ של משפחות מהגרים, מבטאים ותרבויות. אלפונסו, למשל, הגיע לישראל מברזיל ופגש פה את אמא. מדרום-אמריקה הוא הביא עימו לספר ריאליזם מאגי ואת השם המוזר והנוכרי הזה לגיבור: קלאוס.

קלאוס מספר את סיפורה של המשפחה שלו בגוף-ראשון-יחיד, לפעמים בשפתו של ילד צעיר, לפעמים מתוך הפיכחון היחסי של סוף ההתבגרות. הוא מספר מתוככי קסדת האופנוע שבתוכה סגר את עצמו כשאחיו הבכור עבר תאונת-דרכים. הסכר המאולתר הזה בין בינו למציאות מאפשר לו לתאר את היום-יום הישראלי – הרצליה, ים, רובוטריקים, שקיות של שוקו – כאילו היה מופע קרקסי, טרגי-קומי. השפה של קלאוס/בן-ארי רוויה במטאפורות ובמילים שעושות הרבה יותר מהמוטל עליהן: "אלפונסו חותך בסומקו של חציל"; "אלכסנדרה מודה בבושת פנים ושומן"; "השמש נמזגה בין ערביים והימים עקבו אחרי ימים אחרים" וכיוצא בזה. המאסה הלשונית של "תושבי חדר הילדים" כבדה פי כמה מגופו הצנום.

אבל בן-ארי, סופר צעיר בן 21 מנהלל, בן לאצולת גפן-דיין שזה לו ספרו הראשון, הוא מספיק חכם כדי לחלק את הספר שלו למנות קטנות: פרקים קצרים, אפיזודיאליים, לרוב בני עמוד אחד או שניים. חלקם נקראים כמו רשימות-יומן, חלקם עומדים כסיפורים קצרים בפני עצמם ומיעוט מהם אינו יותר מאפוריזם פילוסופי. גילגול העלילה אינו רציף; לפעמים קלאוס שומט את חוט-הסיפור כדי להיזכר, או לחלום, או להסיק מסקנות, ואז הוא חוזר, עם התרעה או בלי התרעה, לספר את האובדן וההתבגרות שלו. לזכותו של בן-ארי ייאמר שהדילוגים הללו בזמן ובמרחב מצליחים לבסס, כמעט בין השורות, מיתולוגיה משפחתית מעניינת, עם שפה והגיון עקיבים משל עצמה.

כוחו של בן-ארי טמון ביכולות התיאורתיות שלו. יש לו כישרון כמעט יוסל-בירשטייני ליצור דמויות שלמות ונהדרות בשניים-שלושה משפטים, בעיקר כשהוא מניח להן לדבר. כשבן-ארי מפנה את הבמה לשפה הרזה והזרה של משפחת המהגרים מרוסיה שגרה ליד קלאוס, הוא במיטבו. דווקא דרכם, דרך החוכמה היידית של הסבא ואדי הסוטול של הנכדים, בן-ארי מציע תיאור נוקב וחי של הישראליות. אולי רק דרך השפה הקריאולית של המהגר, שנושאת מילים עבריות על גבי תחביר לועזי, אפשר ללכוד את חוויית ההתבגרות בישראל העכשווית – פרפר נחמד ו"דום 3", שואה ו"אייסיקיו"; מילים לועזיות שנישאות על גבי תחביר מקומי.

הבעיה הגדולה של "תושבי חדר הילדים" נעוצה בשפה של קלאוס, שתמיד מאיימת לגלוש על גדותיה. דרך העיניים של קלאוס, הרצליה מתנהלת בצעדים פיגורטיביים כבדים – אף אחד לא הולך סתם לים, או סתם מתמזמז עם חברה שלו. הדימיון המתפקע של קלאוס מקשט כול פעולה בסילסולים בארוקיים. הוסיפו לכך מנה גדושה של בידיון א-לה מארקס (ואולי יהיה מדויק יותר לומר, מאיר שלו. מה שמים שם במים של נהלל?); הסיפורים הקטנים על הג'וקים שמפעילים את השעון של רומאן, או ההיעלמות המתוכננת של ליזה האנורקטית נפלאים בפני עצמם, אבל כשהם מתרכבים עם המטאפוריקה הכבדה הם פועלים כמו הקסדה שמחביאה את הראש של קלאוס: הסגנון העמוס אינו מאפשר לצופה להיחשף באמת לטראומות שמניעות את העלילה. מרוב סימבוליזציה, אין לממשות סיכוי לגעת.

"תושבי חדר הילדים", בסופו של דבר, מתגבר על מחלות-הילדות שלו, דווקא בגלל שבן-ארי תמיד מוכן לסטות מהנושא כדי לספר סיפור טוב. הוא הכי מדויק כשהוא אנקדוטאלי. באחד הפרקים הראשונים בספר, קלאוס עומד מול הדגם של ירושלים במלון הולילנד ומרגיש כמו דגם זעיר של אבא שלו. "תושבי חדר הילדים" הוא בדיוק זה – פנורמה ממוזערת, מדויקת עד לפרטים האחרונים, של פיסת חיים בהרצליה, סביבות שנות התשעים. לכן, למרות שכסיפור התבגרות "תושבי חדר הילדים" אינו מחדש הרבה, הוא ספר ראוי.

"תושבי חדר הילדים", גון בן ארי, הוצאת זמורה-ביתן