פאריס בלהבות

נו כן, זה אף פעם לא באמת זמן טוב לפרגן לצרפתים. הרי אין כמו לספר איזו בדיחה מז'אנר הכניעה לגרמניה הנאצית ("למה יש בשאנז אליזה עצים? כדי שלגרמנים יהיה צל כשהם עורכים שם את המצעדים שלהם") בשעה שאיזה דיפלומט טריקולורי מחבק בחיבה אבהית עוד טיפוס – כזה שמכחיש יחד עם התה צמחים של הבוקר את השואה, לא לפני שהוא מעשיר אורניום או סתם קורא להשמיד את האויב הציוני ומממן מבאר הנפט המשפחתית את פיגוע ההתאבדות הבא - תוך טפיחות קלות על השכם וחיוכי "הוא דווקא בסדר הבחורצ'יק הזה", שמצטלמים כל כך טוב על מדרגות השגרירות, אבל למראות הללו הרי התרגלנו. הבעיה מתחילה כשזה מגיע לקוראסון יחסי החוץ הכי פרובלמטי של ישראל: כשצריך להוריד את הכובע, רצוי מסוג בארט, ולהגיד "כוס אמ-אמא שלכם, אבל הפעם הצלחתם".

כמי שעדיין לא התאושש מהסיפור הזה של הצ'יפס (יא אללה, איך טעים), שלא לדבר על ונסה פאראדי, תאמינו לי שגם הפעם אני מתקשה לטפוח על האגו הנפוח ממילא של האומה הזו ולהקצות להם מרחב קיברנטי, אבל זה לא שיש כרגע סצינה גועשת של דאבסטפ ברצועת התנ"ך האוונגליסטית של ארצות הברית, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

שככה יהיה לי טוב, אבל גם עלילות הלייבל אד באנגר (Ed Banger), שלשמן נתכנסנו כאן היום, כמו כל דבר שקשור לאלקטרוניקה צרפתית - מתחילות בדאפט פאנק, ולא רק כנקודת ייחוס מוזיקלית. פדרו ווינטר, המנהל שהביא את האינטרפרטציה הרובוטית שלהם לדיסקו, האוס וטכנו למאסות שאימצו אותם כגיבורים, הוא גם האיש החזק בלייבל הכי מעורר השראה של הרגע.

פרמטר משותף נוסף לדאפט פאנק ואד באנגר, הוא ההשפעה על קהלים שאינם היעד הטבעי של צרכני דאנס. דאפט פאנק היו מראשוני האלקטרונאים שהוציאו רוקרים מהארון לכיוון הרחבה; אד באנגר, מתוקף שמו המתחכם – בכל זאת צרפתים - מתיימר לעשות כעת את אותו הדבר. האד בנגינג היא תנועת הראש המוסכמת של רוקיסטים בכלל ומטאליסטים בפרט – הטלת ראש נלהבת קדימה למשמע צלילים שמעוררים אהדה; באד באנגר שואפים לעורר את אותן התנועות במקומות שלא בהכרח כוללים חולצה של ספלטורה בקוד הלבוש שלהם.

האמצעים שנחקרים במעבדת הניסויים שנבנתה בפאריס, מנסים לאמוד את המאפיינים שמשיקים בין שתי תתי התרבויות. ההבדל שבין המסקנות שהגיעו אליהם בני טיפוחיו של ווינטר לבין האפקט שיצרו זרמים כמו הביג ביט, מפיקים כמו אנדרו וות'רול ולהקות כמו אנדרוורלד או פריימל סקרים, נעוץ בפרמטרים עצמם. בעוד בעבר ניסיונות גישור הפערים בין האלקטרוני לרוק התרכזו בתיעול אנרגיה רוקית לתוך תבניות דאנסיות, אצל אד באנגר ברור למדי מהו המרכיב הסודי שפועל שעות נוספות. דיסטורשן, והרבה ממנו.

אולם, מה שעל פניו נשמע אלמנטרי או פשטני, מתברר כאלמנט שנחקר לעומק כשמאזינים ל-11 הריליסים של הלייבל. אצל אד באנגר הדיסטורשן הוא לא רק העיוות של הסאונד, אלא גם העיוות של הגישה הקיימת של דאנס נגיש וצפוי. אם לוקחים בחשבון שדאנס, כמו כל ביטוי אומנותי, ניזון מריאקציות, אזי המוזיקה של ג'אסטיס, ויקאריוס בליס וסבסטיאן, הבולטים שבאמני אד באנגר, הינה תגובת נגד ישירה לאנדרסטייטמנט, או לחילופין, האפיות של המינימל טכנו ונגזרותיו. במקום קטעים עמוקים של 12 דקות שמפתחים באטיות סאונדים של מהדקי סיכות בפעולה מצד אחד ומלודיות מלודרמטיות וכבדות מצד שני, קבלו 3 דקות של התפוצצויות אלקטרוניות כספיתיות למרכז המצח, שבודקות את הסיבולת של הרמקולים המועדוניים ומאיימות על הרוקדים עם התקפת אפילפסיה פוטנציאלית.

ג'אטסיס, הוא אולי ההרכב המשמעותי ביותר שהצליחו לשגר החוצה באד באנגר. הרימיקס שלהם לשיר של סימיאן בשם "Never Be Alone", היה הריליס השני בלייבל, וזה שזיכה אותו בתודעה ציבורית. במשך יותר משנתיים הקטע הזה מצליח להשאיר את הראש מעל המים, ולקרוע רחבות מחדש. רימיקס פה, קליפ שם, וסביר להניח שגם אתם כבר פיזמתם לעצמכם את השורות "We are your friends, you'll never be alone again, so come on". גם סינגל הבכורה שלהם באד באנגר, "Waters of Nazareth" או הרמיקס שלהם ל"Theme from Vicarious Bliss" של ויקאריוס בליס, הם חתיכות מאסטרפיס של רוקנ'רול אלקטרוני נטול דאודורנט, שלא חושב פעמיים לפני שהוא נכנס למעגל הפוגו. אם הם לא יפיקו את האלבום הבא של מדונה, זה רק בגלל שיש להם אינטגריטי.

למרות שעיתונות הדאנס העולמית חסרת ההשראה – להירגע, לא יהיו כאן עוד ירידות על טייסטו – בוודאי תשמח להכריז בסנסציוניות האופיינית לה על עוד "גל צרפתי חדש", כדאי להסתכל על שני שחקנים מרכזיים עם לא מעט ותק, מיסייה וואזו (או מיסטר אויזו. כבר התייאשתי לנסות ולהבין איך הוגים את השם שלו בצרפתית) ודי ג'יי פידז (שביקר אצלנו פעמיים ומוזמן בכיף לעוד סיבוב), שחווים כאן רנסנס פרטי.

וואזו, שחיבר כבר בין גרב בשם פלאט אריק לתאגיד ג'ינס באחד מלהיטי הדאנס הכי משמעותיים של העת החדשה ב"Flat Beat", והגישה הפרועה שלו הם יותר ממוזה עבור הדור החדש וזו ממש לא מקריות שהוא שכר את שירותיהם של ג'אסטיס על מנת שיפיקו עוד רמיקס באווירת וולה מהאוויר לסינגל האחרון שלו, "נאצים" (אין כאן טעות דפוס), שנשמע כאילו יצא באד באנגר, ולא ב-F-Comm. גם הרמיקס שלו עצמו ל"טופ טופ", החדש של קאסיוס (עוד הרכב שנוהל בעבר על ידי ווינטר), יכול בקלות לעבור סלקציה לתוך קן הצרעות הזה.

דווקא פידז, שבמשך שנים עמד בצילו של וואזו ותואר ושווק כ"מי שעובד באופן קבוע עם ההוא שהכין את הפרסומת לליוייס", משחק כאן עם כל הקלפים האפשריים ומנצח בכל התמודדות. "Pop the Glock", סינגל משותף לו ולמוזה החדשה שלו אופי (Uffie), ילדה בת 18 מפלורידה עם אבא בהנהלה של חברת ההלבשה התחתונה ויקטוריה'ס סיקרט, שעקרה לפאריס לפני שלוש שנים, מאיים להפוך ללהיט הכי גדול של הלייבל. את הטינופים והרעשים השאירו כאן לרמיקס מבריק של החבר וואזו, כשהשיר המקורי עצמו, הוא איך לומר זאת בעדינות, פופי. כשהיא מעין גרסה לוליטאית של פרינסס סופרסטאר, שלא מתביישת לספר עד כמה היא טובה במיטה ומה בדיוק היא עושה שם (בעיקר לפידז), אופי, הקול הילדותי שלה והאפקטים שמולבשים עליו, הופכים לפנים החדשות ולתקווה של האנדרגראונד אלקטרו. אם הצליחו בפאריס להשאיר את האיכות ולהחליף את הרובוטים בילדה בת שמונה עשרה, אז באמת כוס אמ-אמא שלהם, אבל הפעם הם הצליחו.