ישנם רגעים בחייו של כל מ?ת?רב?ה פוטנציאלי, שבהם פוקדים הרהורי חרטה את הלב: ילדים כדאי לעשות? או שמא עדיף לחסוך את ההשקעה הכלכלית והרגשית ולהתמקד במשהו יותר מתגמל, למשל מקרמה, יוגה או פסיכותרפיה? לבטים בריאים כאלה, המבטיחים שההורות מגיעה ממקום בשל ומודע לעצמו, ולא, חלילה, מתאונת עבודה, לא פקדו רבים מההורים שהתראיינו במיני-סדרה החדשה של דני סירקין, "הורי החלומות". וחבל.
חבל, לא כי מדובר בפסולת גנטית ("איזה זרע יש לדודו!", מכריז קרוב משפחה של אחד האבות) לפעמים נדמה שההורים האלה הם באמת טיפוסים סבירים (ואגב, דודו הוא אחד מהם) אלא משום שרבים מהם לא השכילו להפנים שהצאצא אינו אקסטנציה משוכללת וצעירה שלהם עצמם, עם רצונות, מאווים ואישיות משלה. לידיה לנצמן, אחת המרואיינות, מודה שבמקרה של בנה, לירז (הזוכה במקום הראשון בתחרות "מת להיות", כך מסתבר), "שכחו לחתוך את חבל הטבור". במרוצת החזרות של הילד היא מתרפקת על סולו שעשתה בכיתה ו' (!), אולי משיאי חייה, וניכר שהיא מנסה לשחזר את רגעי התהילה ההם באמצעות הדור הבא.
גם הוריו של הכנר הצעיר יצחק צימרמן אגב, שם לא רע לכנר עושים רושם מעט רופף. מדובר בצמד שמקדיש את חייו לקריירה המתהווה של הגוזל, כולל ליוויו לשיעורי כינור והכנת סיכומי שיעור והערות בכל פעם. מיותר לציין שעבודה משלהם א?י?ן. אחרי הכול, אין זמן לכלום כשהכול סובב סביב הילד.
חוג אורגנית משחית את הנוער
ברם, צימרמן, לידיה ורוב המרואיינים הם מטרות קלות. קלות מדי. עושה רושם שהבמאי, דני סירקין, עשה לעצמו חיים קלים ואיתר תאווי פירסום, שנופלים לכל קלישאה אפשרית חבל הטבור, האובסס על הצלחת הילד, הגשמת פנטזיות פרסום דרך העוללים ושאר מירעין בישין. מה לעשות, למרות הדמגוגיה כמו הצילום של יצחק צימרמן הקטן מאכיל יונה, כמה בוטה אפשר להיות? אין פסול מהקדשת החיים לחינוך הצאצא. הרי כל מוסד עקרת הבית מבוסס על הקונספט הזה, אלא שכאשר מדובר בגברים פתאום מזדעק הבמאי, מישיר את המצלמה לפרצופו של צימרמן האב ודוחק אותו לפינה. כאילו שמה שדפוק אצלו זה שהוא מקפיד שהילד יעשה שיעורים, ולא, למשל, העובדה שתפר לבנו מסלול חיים שלם מבלי לשאול לרגע אם לילד אכן מתחשק להיות יהודי מנוחין הבא.
כמובן שכשמייצרים דמגוגיה, יש כורח להביא פסיכולוג מקצועי שיאמר את המובן מאליו. למשל שתרבות הצריכה וה"כוכב נולד" מייצרים קהל מאסיבי שמפנטז על כוכבות אינסטנט. או בכלל, על כוכבות, על סלביזם; או, למשל, שיש הורים שמבקשים לפצות עצמם על חלומות עבר דרך הילדים. נו, מה עוד חדש. כאילו שלא כל ההורים מפנטזים על ילד מוצלח ויפה ולא, סתם דוגמה, על לוזר בטלן וסתום.
ועם זאת, מבעד לקלישאות ולדמגוגיה, מצליחים לבצבץ כמה סיפורים יותר מעניינים. סיפורים על ילדים שרוצים לתת את המכה, ודוחקים בהוריהם משל היו אלה שחקני חיזוק ותו לא. מן היפוך תפקידים שבמסגרתו הילד, אינפנטיל חסר בושה, מטבע הדברים [כאמור, מדובר בילד], מנהל את חיי הוריו ורותם אותם לעיסוקיו הוא. כזה למשל הוא ראם, בלונדיני בן 8 שמתעקש לענטז ולדפוק ריקודי בטן ועוונטות בכל מקום. ויש לו, כמובן, סוכן משלו. אביו נראה תשוש, קצת עייף, כשהוא נאלץ להסיע אותו לכל מקום. אבל הילד רוצה. שירצה. הוא גם יופיע בקלטת החדשה של הדצים.
בסופו של דבר, יש גם מספרים מאחורי הסיפורים האלה. 11,000 ילדים נרשמו לאודישנים לתחרות "שיר נולד". 20,000 ילדים משחקים ב-700 קבוצות כדורגל בליגה הצעירה. זה לא כזה מחריד כמו שמציירים את זה. אחרי הכול, אף אחד לא ספר כמה ילדים הולכים לחוג אורגנית. משהו אומר לי שהמספרים הרבה יותר גבוהים. וזה לא בגלל "כוכב נולד" ובטח שלא בגלל הפסטיגל. בסך הכול, הורים מגאלומנים היו תמיד, אבל רובם בסך הכול רוצים שלתכשיט שלהם יהיה תחביב.