לנגד אוזניים מערביות

אי אפשר להתחמק מזה שיש משהו אוריינטליסטי, קולוניאליסטי, מתנשא ומעצבן בכל הקונספט של מוזיקת עולם. למרבה הצער האמנים הלא מערביים שמצליחים לקבל הכרה במערב, הם לרוב כאלה שלצליליהם ניתן ללגום בנועם כוס לאטה בבית קפה ממוזג.

המערב התאהב בצלילים אקזוטיים אך מרוככים של מדינות המכונות עולם שלישי, פחות או יותר בתקופה שהביטלס נסעו להודו וג'ורג' הריסון לקח שיעורי סיטאר מראווי שנקר. החל מאמצע שנות השמונים שלל אמני פופ גדולים – מפיטר גבריאל ופול סיימון ועד דיויד ביירן ודיימון אלברן - ניצלו את האפשרויות הכלכליות הבלתי מוגבלות שלהם כדי לנסוע למדינות מרוחקות ולהעשיר את המוזיקה שלהם באמצעות מוזיקאים מקומיים (מזל שהאתיופים הגיעו אלינו, זה חסך לשלמה גרוניך ועידן רייכל לא מעט כסף). לפעמים זה חינני, מעשיר ומעניין, לפעמים זה סתם מריח מנצלנות.

מצד שני, דרך הדבר הלא מוגדר הזה שקיבל את הכינוי "מוזיקת עולם" כדי שאפשר יהיה למקם את זה על המדף הנכון בחנות התקליטים ולשווק את זה בקלות להמונים, ניתן להציץ לחלונות מוזיקליים מעניינים, דרכם אפשר להמשיך ולחקור מוזיקה מאזור גיאוגרפי זה או אחר יותר לעומק, עם יד קצת פחות קלה על מכונת האספרסו.

אחד האנשים שמנסים לעשות את זה הוא שדרן הרדיו הבריטי הותיק צ'ארלי גילט, שמגיש כבר שנים תכנית שבועית בבי.בי.סי הנקראת “World of Music” ומוקדשת להגדרה האקלקטית, הבעייתית ולעיתים גם המרתיעה של "מוזיקת עולם". פעם בשנה מוציא האיש אוסף שמן מלא בצלילים החמים של אותה השנה מסביב לעולם. “World 2006” – האוסף החדש – כולל שני דיסקים של מיטב המוזיקה שהשמיע בתכנית שלו בשנה האחרונה (באתר הרשמי שלו גילט מתנצל שאף קטע של הבלקן ביט בוקס שלנו לא נכנס לאוסף, זה פשוט לא התאים הפעם לרוח הכללית).

למען האמת האוסף הזה מכיל יותר דברים העונים להגדרה, הגם לא ממש הרמטית, וורלדביט – מוזיקת עולם שהגדילו את האפיל שלה לאוזניים מערביות, על ידי השפעה של פופ מערבי או שימוש בטכנולוגיות מערביות. חלק גדול מהמוזיקאים המיוצגים באוסף הם מהגרים הפועלים באירופה, בארצות הברית או בקנדה, ומשלבים את המוזיקה ששמעו בארץ מוצאם עם מוזיקה מערבית על כל גווניה. צריך גם לקחת בחשבון שזה אוסף של מוזיקה עכשווית, אפילו אורבנית לעיתים, דבר שנוטים לשכוח כשמצפים ממוזיקת עולם לקחת אותך לחופים מרוחקים וג'ונגלים פראיים שאין בהם חיבור לאינטרנט. בעידן הגלובליזציה ספק אם נשארו הרבה מוזיקאים שאין להם ליד הבית סניף של סטארבאקס שמשמיעים בו, אהמ, אוספי מוזיקת עולם. וגם כשהקול השר שייך לקשישה חסרת שיניים מפרו, בדרך כלל עומד מאחוריה מפיק בלגי שיודע לסובב את הכפתורים הכי חדישים בשוק להעצמת הדרמה ה"אותנטית" שבקולה.

באוסף מהסוג הזה מאוד קשה לקבוע מה טוב יותר או טוב פחות, כי באופן טבעי כל מאזין מתחבר לאזורים גיאוגרפיים אחרים – יש מי שאוהב מקצבים לטיניים, יש מי שאוהב מקצבים בלקניים, יש מי שחזר מהודו ויש מי שאוהב סושי. האוסף הזה כולל טעימות קטנות מהכל. אפשר לקפוץ כאן, לדוגמה, משלישייה קובנית שמארחת ראפר ספרדי נחוש לזמרת צועניה מיוגוסלביה, להרכב רוסי חתרני, לזמרת צ'כית שגרה בארצות הברית, שרה בקול עמוק בספרדית ומלווה את עצמה בגיטרה ונצואלית קטנה בעלת ארבעה מיתרים, למפיק פולני שמשלב נגנים אפריקאים ופולנים עם קולו של משורר בן 72 לטריפ הופ צרפתי עם ראפ עירקי מעל. תאשימו את (מחצית) המוצא שלי, אבל אני בעיקר התלהבתי פה מלהקת כלי הנשיפה הצוענית מרומניה Fanfare Ciocarlia, שמשלבת ג'אז עם מוזיקה צוענית וצעקות ברומנית, ומן הסתם הרוויחה לא מעט מהטרנד הצועני של תחילת המילניום.

אבל האוסף הזה כולל לא רק קוריוזים, אלא גם אמנים מוכרים, כמו הכוכבת הברזילאית הענקית גל קוסטה, ואפילו כאלה שבגדול מתויקים תחת ההגדרה של מוזיקת עולם, אבל ממש לא רק. את Nitin Sawnhey, למשל, אפשר למצוא בחנויות התקליטים גם על המדף האלקטרוני. בני הדור השני של המהגרים לאנגליה מתבלטים בכל המדיומים עם שילוב של מזרח ומערב ואמירות פוליטיות חזקות ורלוונטיות לעידן הפוסט קולוניאליסטי. אם לספרות הבריטית יש את חניף קוריישי וזיידי סמית ולאמנות הפלסטית יש את אניש קאפור, למוזיקה יש את המוזיקאי האלקטרוני, האקטיביסט ואיש האשכולות הנסיוני Nitin Sawnhey, שבשיר שלו המופיע באוסף לוקח את השילוב הקלישאתי בין מזרח למערב לקיצוניות כמעט פרודית.

עוד אפשר למצוא כאן את הצליל הלטיני עם קווין ג'והנסן הארגנטינאי שנולד באלסקה. המצהלות הקרנבליות של ההרכב האפרו-ברזילאי הג'אזי Think of One הפועל בבלגיה, עם הסולנית בת ה-63, דונה סילה, אשה בוסלי (ההיא מ”Brimful of Asha” של קורנרשופ), כוכבת פסקולי הבוליווד ענק הבלוז האפריקאי, עלי פארקה טורה וקול הבלהות של הסולן של הג'יפסי קינגז, שאני יודעת שיש לא מעט אנשים שמתרשמים ממנו עד עמקי נשמתם, אבל לי די קשה עם זה (לי גם קשה עם טום ווייטס, אז אני לא דוגמה). רק כדי לעצבן היה גילט חייב לדחוף גם שיר של קאמיל, המעצבנת ההיא מ-Nouvelle Vague, וכל הסיפור נגמר בפופ הפקיסטני של נור (לא המלכה, כוכבת הפופ הפקיסטנית).

מוזיקת עולם היא לא בשביל כל אחד, אבל נראה שבין 34 הקטעים באוסף הכפול הזה כל אחד ימצא לפחות משהו אחד שידבר אליו. ואם לא, תמיד אפשר לפתוח אם.טי.וי ולהרגע.

אמנים שונים, “World 2006: a Selection of the Best Music from Around the World by BBC radio DJ Charlie Gillett” (הד ארצי)